ארבעת האחים השכולים שבו מלונדון. הם סיפרו כי הייתה זו עבורם חוויה עוצמתי ומשמעותית מאד. החל מהמפגש עם הקהילה, האירוח אצל המשפחות, הרגעים הכיפיים והמשחררים וגם הרגעים הקשים והעצובים יותר ביום הזיכרון.

אנה לויטס שיתפה בחווייתה האישית: 

דברים שכתבה אנה לויטס על החוויה שהייתה עבורה הנסיעה ללונדון:

“בשבילי המסע ללונדון היה בין החוויות החזקות ביותר שהיו לי בחיים.

כמות הרגשות שהיו בתוכי בכל דקה בימים שהייתי שם הייתה אדירה.

קיבלתי המון חום מהקהילה ומהמשפחה המקסימה של אליסון שאירחה אותי ואת שיר בצורה הכי כנה ומדהימה שיש.

זה הפך את השהות שלנו שם לתחושה שאנחנו בבית. 

ועכשיו שחזרתי אני מתגעגעת אליהם. 

הייתה המון סקרנות לשמוע את הסיפור שלי.

הרגשתי מכולם חדווה והזדהות אין סופית איתי ועם המדינה שלנו. זה בא לידי ביטוי דרך הדמעות שלהם, דרך החיבוק והמבט שלהם, דרך השירים ששרו ודרך הריקודים ביום העצמאות.

קיבלתי המון המון תגובות רגשיות ממבוגרים ומילדים ששמעו אותי.

נסעתי ללונדון לספר לכולם מי היה אח שלי ובשביל מה הוא נהרג, זאת הייתה השליחות שלי.

וכשראיתי שמה שאני מספרת משפיע על כמות גדולה מאוד של אנשים, הבנתי שהמטרה שלשמה נסעתי הושגה בצורה הכי טובה שיש ואפילו יותר מזה.

ובשבילי זה מה שהכי חשוב בסופו של דבר.

היו גם תחושות קשות אבל הן היו תחושות אישיות שלי שקשורות לאבל ולכאב הענק שאני חשה בעיקר בשבוע הזה של יום הזיכרון. תחושות שהייתי מרגישה אותן גם אם הייתי בארץ.

עכשיו בראייה לאחור אני מבינה שנסיעה הזו גרמה לי לקרבה עצומה לאחי. בגלל שדיברתי עליו כל יום וכל היום גם אם זה לא בצורה רשמית, עדיין סיפרתי לכל אדם חדש שפגשתי את הסיפור שלי. זה גרם לי להיות איתו כל הזמן מה שבארץ לא קורה כי אני רוב היום מתעסקת בדברים אחרים.  אבל בעיקר זה הפך אותי “לאחות של דימה” לשבוע, מה שגם לא מתקיים במלואו בחיים שלי, כי קודם יש את ההורים שלי.

הייתי מאוד מאוד רוצה להגיד תודה לאליסון ולמשפחתה, לקהילה היהודית ולמשפחה אחת”