נועה מאיר, בטקס יום הזיכרון תשע”ט.

נוסעת…

הראש על החלון השקוף רואה  ואינו רואה.
מדברת איתך.
מדברת איתי.
במי שאני.
במי שאת.
היית.
אני יודעת בתוכי כל מילה וכל דעה.
ומה היה לך לומר ומה היה לך להגיד.
ואולי זאת רק הבטן שמתהפכת בנסיעה מכאן לשם שמעלה בי תהיות.

נוסעת…

הימים כבר חלפו וגם מה שאני,
חלף.

מביטה, בחלון השקוף, בדרך החולפת.
עולה מהמדבר אל השדות ושוב יורדת בניהם.
מחפשת אותך בתוכי,
בבדידות,
בשתיקה.

אמא.

כל הרכות והקשיחות שבמילה.
שהיו בך,
שטבועות בי עכשיו.
שהיית לי למשען,
שהיית למה שאני פוחדת להיות בלעדייך.

ועכשיו, במרחק הזה,
מחפשת אותי.
אותך.
בתוכי…

לזכרה של אמא שלי, דפנה מאיר, שנרצחה בביתנו לפני כשלוש שנים.