לפני שנה בערב הסיום של מחנה קיץ 2018, דיברו ארבע האחיות של משפחת שער. הבנות, מאור, תהל, הלל ומיתר.
אחיהן גיל-עד נחטף ונרצח יחד עם נפתלי פרנקל ואיל יפרח בשנת 2014. הבנות סיפרו איך חייהן השתנו מאז הרצח.

מאור היתה ב4 כשגיל-עד נחטף ונרצח. “אני בעיקר זוכרת כשכהוא היה בבית הוא הי אוסף אותי מהגן, ומרים אותי על הכתפיים שלו.
אני מתגעגעת אליו הכי כאשר אני עצובה כי הוא היה משמח אותי, מצחיק אותי ומספר לי סיפורים.

תהל היתה בת 14 “בשנתיים לאחר הרצח הרגשתי שהכל חסר משמעות, לא הצלחתי למצוא את עצמי,
הייתי אבודה ולא מצאתי סיבות לקום בבוקר. הייתי אמורה לשבת בכיתה, לפגוש אנשים חדשים, אבל זה לא עניין אותי.
רציתי להצליח אבל לא הצלחתי ולאט לאט עם כל כישלון חדש כבר לא הצלחתי לקום.
היה רגע שהבנתי שההצלחה שלי תלויה רק בי, התחלתי לצעוד לאט בדרך חדשה שסללתי לי, אוספת ומתחזקת מכל הצלחה קטנה”.

עבור הלל 18 הימים בהם כוחות הביטחון ומתנדבים חיפשו אחר שלושת הנערים
הרגישו “כמו שמשהו בחיים שלו פשוט נעצר. עברו ארבע שנים ואני מרגישה שגדלתי מהר מדי.
גיליתי על עצמי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי, כמו שלא הכל בחיים מגיע בקלות. התווית של אחות שכולה תמיד ילווה אותי.
למרות שמאוד חשוב לי שהסיפור של גיל-עד והאחרים לא ישכח ושכולם ידעו אותו, אני מרגישה שבמשפחה שלנו, משהו נשבר.
יש הרבה התעסקות עם הזיכרון והנצחה מצד אחד. ומצד שני מאוד התחברנו והתקרבנו. פתאום יום הולדת הוא דבר משמעותי,
אנחנו לא שוכחים להשקיע אחד בשני”.

מיתר היתה רגע לפני ציון שנת בת המצווה שלה.
“זה היה האירוע הראשון שציינו בלעדיו. אני חושבת שבמשך שנתיים או שלוש לאחר הרצח,
לא דיברתי עם אף אחד על מה שקרה. אף אחד לא ידע איך אני מרגישה ואיך הכל השפיע עלי.
שמרתי את הכל בבטן. הדחקתי את השכול ולא נתתי לכאב לצאת. “משפחה אחת” הוא המקום שגרם לי להיפתח, ועוזר לי לדבר על מה שעברתי”.