לפני שטיל קאסם פגע בבית משפחת בוכריס,
אף אזעקת צבע אדום לא נשמעה,
לא נתנו להם 15 שניות להגיע למרחב מוגן,
מערכת כיפת ברזל לא פעלה.
מה שכן היה למשפחת בוכריס הם
“זעקות, הלם ודם. המון דם”.
כך תיאר זאת אהרון בוכריס ממיטת האשפוז בבית החולים.
“הסלון שלנו פשוט נעלם”. תיאר
במשך שלושה ימים זוהו 170 שיגורים מהרצועה,
אחד מהם היה אותו קאסם שהיה מלא כדוריות ברזל
אשר שלחו את משפחת בוכריס לבית החולים וזרעו הרס וחורבן בבית המשפחה
אהרון ושתי בנותיו בנות 14 ו15 עדין מאושפזים בבית החולים עם פגיעות רסיסים רבות.
אהרון שנפצע קשה מאוד, עבר ניתוחים להוצאת חתיכות הזכוכית הגדולות אשר חדרו לפניו ורגליו.
הבנות גם כן ספגו פגיעות בידיהן וברגליהן וכאמור עדין מחלימות מהפגיעות בבית החולים.
רעייתו רימונד נפצעה גם היא אך טופלה ושוחררה מבית החולים.
בתגובה לירי הרקטות והקסמים, צה”ל ביצע ירי מדוייק וחיסל כ40 עמדות שיגור ומקומות מסתור בעיר עזה.
אך זה לא ישנה את העובדה כאשר אהרון ובנותיו ישתחררו בית החולים,
לא יהיה להם בית לחזור אליו.
יסודות ביתם נהרסו לחלוטין מעוצמת הפגיעה.
ריימונד עברה לגור אצל אחותה בעיר שדרות, עד שימצאו פתרון או מקום מגורים אחר.
אהרון היה קצין בקבע והשתחרר לאחרונה. הוא וריימונד אשתו לא עבדו בתקופה האחרונה.
“משפחה אחת” יצרה קשר ואף נפגשה עם המשפחה, הגיעו להם סיוע כלכלי ורגשי, נפשי.
אנו נמצאים לצדם לארוך כל תקופת ההחלמה ונמשיך ללוות ולעמוד לצדם לאורך תקופת השיקום הארוכה ואף בהמשך,
כל עוד המשפחה צריכה אותנו, אנחנו ב”משפחה אחת” נהיה שם. לוודא שהם לא ירגישו לבד, אף לא לרגע אחד.
החיים בצל החשש והטראומה
עבור תושבי הדרום, כל מטח טילים מעורר ומציף מחדש את הטראומות,
החששות והפחדים אשר נצברים בנפשם כמעט 2 עשורים אם לא יותר.
כל אזעקה, כל שיגור כל נפילה של רקטה או קאסם מוסיפה ומעצימה את החרדות ופאניקה.
“יכול להיות שעכשיו יש תקופה של שקט ורגיעה, ותושבי הדרום יוצאים לשגרת יומם בלי חשש או פחד,
אבל ברגע הכל יכול לחזור, בלי הכנה או הודעה מראש כל הטראומות חוזרות ומציפות” הסבירה העובדת הסוציאלית מינדי לווינגר.
“במצב כזה, הולכים לישון עם החשש התמידי מהקפצות באמצע הלילה ועם המחשבות איפה ומתי תגיע האזעקה הבא ” אמרה,
והוסיפה “התושבים לא יודעים אם פתאום יאלצו לרוץ בבהלה ובמהירות למרחב מוגן, לחפש ולמצוא את הילדים במהירות כבירה,
כל חלקיק שניה חשוב ונחשב וקריטי.
יחד עם חוסר הידיעה וההבנה של מה קורה ומה מצבם של אילו אשר לא נמצאים באותו הרגע בבית”
“לתושביי הדרום אין יותר כוח לשגרה הזו. החיים הללו, בחשש ופחד תמידי, בלי לראות את הסוף הם בלתי נסבלים. תושבי הדרום כבר מזמן ויתרו על המחשבה שלמצב הזה יש סוף, או שינוי.”
לדבריה של מינדי,
יש מה שכן נוסך בהם כוח ומפיח בהם תקווה,
וזאת האמונה האמתית שמדינה ישראל בסוף תמצא פתרון ולא תיכנע לטרור או למחבלים.
אבל עד אז, הם סומכים על הממשלה והצבא לעשות את כל שביכולת להגן עליהם בכל דרך וגם בעזרת מערכות כיפת ברזל.
עכשיו יותר מתמיד הם זקוקים לעזרה הרבה ש”משפחה אחת” מעניקה להם.
גם בימים של שקט ועוד יותר בזמנים בהם הטילים והרקטות חומקות דרך מערכת ההגנה של מדינת ישראל.