קוראים לי אודיה.

אני בת 18, ואין לי אבא.

אבא שלי נרצח לפני 14 וחצי שנים בפיגוע ירי בדרך הביתה,

כשאני הייתי בת שלוש ועשרה חודשים.

קראו לו רועי, הוא היה בן 29 וחודש ועשרה ימים, ואבא של חמישה ילדים.

אומרים שהוא היה אדם מדהים, שהוא היה אבא טוב.

שמעתי הרבה סיפורים, ואת כולם אני זוכרת. הם מלווים אותי יום יום.

אני יודעת בדיוק מי הוא היה, מה הוא עשה, מה הוא היה אומר אם הוא היה פה היום.

אני יודעת מי היו החברים שלו, על מי הוא היה דלוק כשהיה בגילי, מה הציונים שלו בבגרות,

איך הוא שמח כשכל אחד מאיתנו נולד, ולמד לזחול וללכת ולומר אבא.

אני יודעת הכל, ובכל זאת ממשיכה לאסוף עוד פיסות מידע בכל יום שעובר.

אז אני אודיה, ויש לי אבא.

זאת אומרת, היה לי אבא.

הבנתי שהוא לא יחזור כשהייתי בת 10  וחצי ואמא התחתנה שוב.

זה היה לפני בערך 8 שנים, אבל מי סופר? פתאום שמעתי פחות סיפורים על אבא, וכל מילה היתה שווה זהב בעיניי.

אספתי בחשאי שבבי מידע כל פעם ששמעתי מישהו אומר משהו.

בין אם זה אמא שסיפרה לאחים שלי סיפור מדי פעם, או דודה שהזכירה אותו בחג,

או סתם תמונה שהיתה שם תמיד ולא הבחנתי בה עד אז.

לקחתי את הספר עם הסיפורים על אבא, וקראתי אותו ישר והפוך,

ולקחתי תמונה שלו ושמתי מתחת לכרית, שתהיה שם איתי תמיד. שהוא יהיה שם איתי תמיד.

באיזה שהוא שלב התחלתי לדבר איתו בכל הזדמנות, במיוחד כשאני צריכה עזרה.

ותמיד הוא היה שם לצידי, עם כמה שזה נשמע קלישאתי.

כשאני מספרת הוא תמיד מקשיב, וכמו שולח לי את התשובה הנכונה כשאני מתלבטת מה לעשות.

לפני שנה אמא התחילה תהליך גירושין מהבעל החדש.

אחרי שזה קרה הרגשתי שזאת הזדמנות עבורי, להתחבר לאבא שלי, לחקור עליו עוד.

בחצי השנה האחרונה גיליתי כל כך הרבה על מי היה אבא שלי,

ויותר מכך- גיליתי מי היינו אנחנו. שנינו ביחד. אבא ובת.

שמעתי עוד המון סיפורים עליו מכל מי שהכיר אותו,

אבל מה שהפתיע אותי יותר מהכל זה שפתאום משהו בי נפתח,

והסיפורים החלו להגיע אליי מבפנים, ממני.

דברים שלא ידעתי עליו, עלינו, התבהרו פתאום.

אני לא יודעת אם תמיד זה היה ככה או שזה השתנה קצת עם השנים הראשונות שאחרי הרצח,

אבל לא היו לי זיכרונות מאבא.

לא זיכרונות מוחשיים, בכל אופן. לא מקרה שקרה, לא תמונה, ולא קול.

היום יש לי זיכרון אחד כזה, שהוא רק שלי, שצף ועלה מתוכי לפני כמה חודשים.

גיליתי גם שהקשר שלי עם אבא היה מיוחד, גם בתור ילדה בת שלוש ועשרה חודשים.

לאבא שלי היה שביל גישה מיוחד אל הלב שלי, שהיה פתוח רק לו ולא לאף אחד אחר.

הגילויים האלו יצרו אצלי תמונה חדשה של אבא,

גדולה ויפה יותר,

ושמתאימה למציאות שבה אני נמצאת.

הזיכרון שלי הוא לא דבר קבוע,

הוא משתנה בהתאם להווה,

והלוואי שאבא ימשיך לחיות איתי בכל מקום בו אני נמצאת.