לאור הטוב הזה שבעיניך שואל בלי מילים: “אמא הגעתי הביתה , מה שלומך?”
וברגעים קסומים של הדלקת נרות שבת, אתה יוצא מהחדר לבוש לבן ואני כבר מדמיינת אותי ואת אבא מלווים אותך לחופה ביום המאושר בחייך
4 שנים והזיכרונות מכים ללא רחמים ואני עדיין מחפשת אותך (כאילו רק אתמול נעלמת)
רואה אותך מסתובב בין החברים מחייך, כולך מאושר.
רואה אותך יושב בגינת הבית מנגן בגיטרה ועיניך עצומות.
רואה את דמותך בשולחן שבת ושומעת אותך שר.
יכולה כמעט לחוש את מגע ידיך החמות
יכולה לראות את זוית פיך המתעקל לחיוך
וכולי געגועים….
ורק האבן הגדולה הקרה מזכירה לי בכאב מפלח
הוא חזר…
אז את מי את עדיין מחפשת ?!
וביום של זיכרון ניצבת דוממת, מדממת
אולי את עצמי אני מחפשת?…
את איריס של פעם השמחה והמאושרת
את המשפחה שהיתה כל כך שלימה
את הכוח הבלתי נגמר של אמא
את העוצמה והביטחון שמחר תזרח השמש.
וביום של זיכרון, מול האבן הגדולה, בעיניים מטושטשות מבחינה באותיות שמך
א י ל – משמעותו כוח.
ומה אני בכלל מחפשת?!
אתה הרי חי בתוכי
אתה חלק ממני
אף פעם לא נעלמת.
וכמו שכתבת ביומנך ביום הזיכרון האחרון שלך: ” צא החוצה תשאף את האויר שבחוץ, תתגבר, תיפול! תקום! תיפול שוב 1000 פעם! אך דע שאם נפלת 1000 פעם סימן שהצלחת לקום אחרי כל אחת מהפעמים האלה, סימן שיש בך את הכוח לקום.”
