בערב האחרון של מחנה חנוכה, ילדים נגעי טרור עומדים מול כל משתתפי המחנה ומספרים על תהליך ההחלמה שלהם.
הקטע הבא הוא מתוך דבריה של מוריה.

שמי מוריה, ואני בת 14.
אחי נריה ועוד שבעה מחבריו נרצחו בפיגוע הטרור בישיבת מרכז הרב לפני 10 שנים.

הצטרפתי ל”משפחה אחת” לפני חמש שנים, כאשר הייתי בכיתה ג’.

לאחר שאחי נריה נרצח חוויתי אירוע חמור, וכתוצאה מזה צלעתי על רגל ימין.

במחנה הקיץ האחרון קרה לי משהו מאוד משמעותי. הקבוצה שלי הלכה להחלקה על הקרח,

מאוד פחדתי לא רציתי להחליק על הקרח כדי לא לפגוע שוב ברגל שלי.

חברות שלי נתנו לי את יד ויחד הלכנו על הקרח. זה נתן לי את הכוח ואת ההרגשה שאני לא לבד ושיש משהו איתי שאוכל תמיד להחזיק בו.

וזה הצליח!! בהתחלה לא האמנתי כל כך בעצמי, אבל בעזרת העזרה של החברות שלי היה לי ביטחון בעצמי שאצליח.

השנה לא רציתי לרקוד, פחדתי שכולם יצחקו עלי, המדריכה שלי לא וויתרה לי. היא התעקשה שארקוד ושאתעלם ממי שיצחק עלי.

ברגע האחרון החלטתי לרקוד. ההחלטה הזו נתנה לי להרגיש כמה חשוב שלא אוותר לעצמי גם כשקשה.

לא לוותר לעצמי לעולם!