ברגע שיצאתי למדשאה עטפו אותי מוזיקה שקטה ומרגיעה וקולות שיחה וצחוק.

באחת נכנסתי למתחם ספא בטבע, בכל מקום היו נשים רגועות ושלוות.

חלקן שכבו פרקדן מתחת לסככה,

בעוד אחרות נמתחו ונשמו לרווחה בשיעור יוגה

חלקן שטו לאט בשירות קנו לאורך הנחל בזמן שחברותיהן  בנו רפסודות מעץ על גדות הנחל.

ארבע נשים שכבו מאחורי פרגוד על מיטות טיפולים שקועות בטיפול ובהרפיה,

ולימיני ראיתי כמה נשים צפות בבריכת שיחה באמצע טיפול הידרו-טרפי, מתמסרות לרוגע של המים.

 

יום הכיף והפינוק האולטימטיבי לנשים התקרב לסיומו,

כולן היו כל כך שקועות באווירת היום עד כי לא הצלחתי לדמיין איך תצלחנה להתאסף ולחזור כל אחת לביתה לאורכה ולרוחבה של הארץ,

הן היו עטופות ומוגנות בידיהן האוהבות והבטוחות של המטפלות והמטפלים.

 

קצב המוזיקה גבר ואט אט הוגברה גם עצמתו,

והנשים החלו אחת, אחת, קצת בעצלתיים לקום ולהתאסף במרכז הרחבה.

התקיימה שם סדנת ריקוד ושירה משחררות ומלאות שמחה,

אשר מזקקת את תחושות היחד, השחרור והשמחה שעטפה אותם לאורך היום.

ברגע של שחרור עכבות, עטופה באנרגיות ששידרו הנשים, חלצתי את נעליי והצטרפתי לרוקדות.

התפעמתי מהסדר, הארגון והחשיבה על כל פרט ולו הקטן ביותר, הקשר ליום הזה.

120 נשים, כל אחת מהן שכלה לפחות ילד אחד בפיגועי טרור או בזמן השירות הצבאי,

נמצאות ביום הכיף אשר אורגן בעבורן על ידי “משפחה אחת” בקיבוץ קרוב לבית-שאן.

השמש זרחה לאורך היום, חמימה ומנחמת, עכשיו לקראת סוף היום גם עיניהן ברקו בנחת, שלווה ורוגע.

 

הנשים אספו את חפציהן והתקדמו בנחת לכיוון חדר האוכל בצד השני של הקיבוץ אשר נמצא בקרבת בית-שאן,

הן התפצלו בטבעיות לקבוצות קטנות וכך, שלובות זרוע ושיחה קלה הלכו יחד לארוחת הערב.

בתיה, מינדי, נאוה ופיני – הרכזים הוותיקים והאהובים של “משפחה אחת”,

אשר ממלאים תפקיד חשוב ומשמעותי של תמיכה ועזרה ומהווים את החוליה המקשרת לכל נושא ועניין ב”משפחה אחת”.

רשת צפופה של נשים אשר נסיבות קשות חיברו ביניהן יצרה סוג של קומונה או אחוות אחיות,

הקהילה הזו בה המקשר הוא שכל אישה בה איבדה ילד, עם הטראומה שלא מרפה, וקושי שלא מוקל אף פעם.

אך הן מצאו בתוכן את הכוחות לקום, לנסוע ולקחת חלק לחזק ולהתחזק ב”יום כיף”.

כיחידות וכקבוצה.

 

האווירה בארוחת הערב היתה כשל שמחה משפחתית,

הנשים כולן, הסתובבו בין השולחנות מפטפטות משחזרות וחולקות את חוויות היום.

מודות לרכזים ובחיבוק אמיץ ממשיכות לחברה הבאה.

לקראת סוף הארוחה, שנטל בלזברג הכוח המניע מאחורי כל הפעילויות של “משפחה אחת”,

אישה מלאה אופטימיות, חזון, התמדה, וחן בלתי מעורער, הגיעה לקחת חלק בחגיגות ולסכם את היום הזה במילותיה החמות.

תמונות צולמו ודברי פרידה אחרונים נאמרו והמשתתפות החלו את המסע חזרה לביתן.

 

היום הזה היה בעבורן, משב רוח קריר ונשימה עמוקה ומשחררת,

עוד צעד בדרך הארוכה של שיקום והתמודדות אשר הן צועדות בו לאחר האובדן הקשה.

האווירה המשפחתית, החום, האהבה, החיבוק המנחם מהווים קרן אור קטנה גם בשמיים הקודרים ביותר.

החברויות החדשות-ישנות, פרצי צחוק לא מתוכננים, רגעי קסם קטנים וחיבור מחודש לכוחות חיוביים,

מחזקים ומעצימים מנצחים את הפחד לא להרגיש יותר כלום לעולם…

 

תודה ל”משפחה אחת” שאפשרה ליום הזה להתקיים.

 

תודה ל”משפחה אחת” אשר דבקה במטרה אשר חרתה על דילגה והיא “לאסוף את נפגעי הטרור בישראל למשפחה אחת גדולה”.

 

תודה ל”משפחה אחת” שהיא כאן וגורמת לדברים טובים לקרות ולהיות,

על שהיא נאמנה, חזקה וחושבת אחרת. תודה שנתתם ל120 הנשים השכולות הללו משפחה חדשה ומקום להחלים בו לשוב ולהרגיש.

 

תודה רבה

מדליין בלאק 27/11/2017

(הכתוב מעלה, נכתב במקור באנגלית, תורגם והובא כאן)

—-
תודה רבה למדליין בלאק שמימנה את היום המופלא הזה.
“משפחה אחת”.