עבור מרבית הילדים ימי הקיץ מלאים בכיף, חופש, מפגשי חברים וטיולים משפחתיים.

אבל עבור ילדים ונוער אשר מתמודדים עם הטראומה של איבוד בן משפחה, אח או הורה הדבר מורכב בהרבה.

כיף ושמחה וחופש נמצאים פעמים רבות מחוץ לאוצר המילים שלהם.

מחנות הקיץ של “משפחה אחת” חשובות מאוד עבורם. במשך שישה ימים

כ300 ילדים ונוער שכולים בני 8-24 מקבלים הזדמנות להיות שוב ילדים וחסרי דאגה.

הם חווים את הקיץ כמו כל צעיר אחר. שוחים, משתתפים באירועי ספורט גריל ואתגרי ומחזקים קשרים עם חברים חדשים וותיקים.

כל הילדים אשר יוצאים למחנה מתמודדים עם תחושות של שכול ואבדן.

מלאים געגעו וכמיהה לאלו אשר אינם. אך בימי המחנה הם מאפשרים לעצמם ליהנות, להשתחרר, לצחוק ולשמוח אפילו שיקיריהם אינם.

נגה, שאחיה נפתלי הוא אחד משלשות הנערים אשר  נחטפו ונרצחו בקיץ 2014 סיפרה שהרגישה הקלה גדולה לא להיות שונה מכולם.

“כאן אף אחד לא צריך להרגיש רע או לרחם עלי כי כולנו ככה. אני לא מרגיש שונה או מוזרה”. היא אמרה,

והוסיפה “כאן, כולנו מיוחדים ולכן אף אחד לא מיוחד, כאן אני כמו כולם”.

נעמה אשר אחיה נריה נרצח בפיגוע הירי בישיבת מרכז הרב לפני 10 שנים אמרה,

כל הצעירים כאן מתחברים אחד לשני כי “לכולנו יש חור בלב”

“ב”משפחה אחת” יש לי קשר שונה ואחר שאין עם אנשים אחרים.

מה שמיוחד כאן זה שכולם מבינים אותי מפני שכל אחד כאן איבד משהו ומבינים את הכאב של האובדן”. היא סיימה.

נוגה על הבמה מספרת את סיפורה

לומדים להמשיך הלאה.

אחת מרגעי השיא של כל מחנה הוא ערב הסיום. בערב זה החניכים חולקים את סיפורם עם כלל החברים במחנה.

חניכים מכל מחלקות, צעירים וגדולים גם יחד, עולים לבמה ומספרים את סיפורם וחולקים את התהליך שעברו.

השנה נושא המחנה היה “דרך” ואיך החניכים הגיעו למקום בו הם נמצאים היום.

לילי, שאביה עדו נרצח לפני שנה בפיגוע בשרונה-מרקט בתל-אביב דיברה על ההתמודדות והאתגר להבין איך אנשים ממשיכים לחיות וחיים אחרי אובדן כל-כך גדול.

“אני מבינה מה קרה אבל אני לא רציתי להאמין לזה. כולם החלו לבכות ואז הבנתי שאבא שלי באמת לא יחזור” היא אמרה,

“אני אל האמנתי שזה באמת קורה, הרגשתי שאני בסרט שאני לא קשורה אליו, שהכל בעצם חלום רע”.

“בשבוע הראשון אחרי הפיגוע, הייתי מתקשרת אליו, ואז נזכרת שהוא כבר לא יענה שם, והייתי מנתקת”.

היא המשיכה לספר שאביה היה האדם הראשון איתו חלקה חוויות ולו סיפרה את אשר על ליבה.

היא ניסתה לדבר עם חברות שלה, אך זה לא היה אותו הדבר.

“היום, אני יכולה לחלוק את הדברים עם החברים החדשים מ”משפחה אחת” ” היא הוסיפה.

בסוף תקופת האבל על אביה, חברות של לילי ניסו לעודד אותה ולקחו אותה לטיול באילת.

בדרך לשם הצלחתי קצת להשתחרר וחזרתי להרגיש קצת כמו עצמי” היא סיפרה.

“בהתחלה הרגשתי ממש רע עם עצמי שאני נהנית, מחייכת, ובכל זאת… אני לא מבינה איך אנשים ממשיכים את החיים כרגיל”.

זמן קצר לאחר מכן היא יצאה למחנה הראשון שלה יחד עם “משפחה אחת”.

“פתאום פגשתי עוד אנשים אשר עברו דברים דומים לשלי, ראיתי איך הם ממשיכים לצחוק ולשמוח.

אני הסתכלתי עליהם וראיתי שיש עוד אנשים שמתמודדים עם הכאב והאובדן והבנתי שיש לי עוד חיים שלמים לפני, הייתי חייבת לבחור. לחיות או למות.”

“החלטתי שאני מעדיפה לחיות”.

“משפחה אחת” היא חלק מהתהליך

דניאל, בת 24 היא חלק “משפחה אחת” כבר 14 שנה.

מאז שאחיה אופיר נרצח כאשר מחבלים חדרו לבסיס בזמן שירותו הצבאי כשהייתה בת 10,

השנה דניאל הגיע לגיל בוא היא עוברת ממחלקת הנוער ועולה לקבוצת הבוגרים של משפחה אחת. זהו מחנה הקיץ האחרון בו היא משתתפת כחניכה.

אז מה “משפחה אחת” עבורי? האמת שהם חלק חשוב ועיקרי בדרך ובמסע שלי” אמרה.

“משפחה אחת” עבורי היא ההתרגשות בכל פעם שהאחד המדריכים התקשר אלי,

“משפחה אחת” בשבילי היא לא לצאת למחנה “בני-עקיבא” רק כדי לצאת למחנה של “משפחה אחת”.

“משפחה אחת” בשבילי היא הרגשת השייכות והקשר מיידי לכל אדם אשר עובר מולי ברחוב ולובש חולצה של העמותה.

יש בננו קשר כמעט סמוי ו”משפחה אחת” היא חלק מהזהות שלי.

למרות שדניאל עוזבת את מחלקת הנוער היא אמרה “אני יודעת ואדע תמיד שזה בית שלי, שלכאן תמיד אגיע ביום הזיכרון, אומנם תמה לה תקופה אך זהו לא הסוף.

כי ב”משפחה אחת” מהרגע שנכנסים נוצר קשר עמוק וחזק לכל החיים.

 

אחיו של יצחק ,בניה, נפל ב”צוק איתן” בשנת 2014 ומספר

שבהתחלה היה לו קשה להצטרף ולהיות חלק מ”משפחה אחת” בהתחלה מפני שלא חשב שזה מתאים לו

“אבל החלטת להצטרף מפני שכבר פגשתי כמה חברים. כאשר הם חזרו ממחנה וסיפרו כמה הם נהנו וכמה זה מיוחד להיות חלק מ”משפחה אחת”.

עכשיו שאני כבר חלק, אני מבין שמקבלים כאן הרבה יותר מרק כיף”

הופעה מחשמלת של “הדג-נחש”

לקראת סוף הערב עלתה שנטל בלזברג, מנכ”לית “משפחה אחת” לבמה וציינה שאווירת המשפחה שיש לאורך כל המחנה,

היא שנותנת לכולם את תחושת השייכות החזקה.

“בלי בני המשפחה שכבר אינם אתנו, החיים לעולם לא יהיו אותו דבר.

אבל כולנו מתאחדים למשפחה גדולה וחזקה אשר משדרת לעצמה ולעולם שלמרות כל שעברנו והכאב הגדול אנחנו נמשיך לחיות ולשמוח”.

לאחר הטקס המרגש כל המחנה זכה להופעה מחשמלת של “הדג-נחש”.

הם הלהיבו את כל המחנה אשר שרו ורקדו איתם לארוך כל הערב.

אחד השירים המקפיצים והמוכרים שלהם הוא “שירת הסטיקר” אשר כל המילים לקוחות מסטיקרים וגרפיטי המפוזרים ברחבי הארץ.

האנרגיות האדירות והאחדות שהיו לאורך כל הערב באות בד בבד עם האחדות והחיבור החזק והעמוק שיש לכל החניכים.

והתחושה הזו נשארת הרבה אחרי שהשיר הארון מפסיק להתנגן וכולם מגיעים הביתה בשלום.

נועם שאחיו אברהם-דוד נרצח בפיגוע בישיבת מרכז הרב אמר,

שלכל מי שכאן יש קשר עמוק ומיוחד “השכול הוא מה שקישר בננו” אמר “כל אחד נמצא באותו מצב כואב וקשה.

הימים הללו שוברים את כל המחיצות והמחסומים, ומאפשר לנו להרגיש את הכאב אחת של השני…

כך שאומנם כולנו באים ממקומות שונים בארץ ולכל אחד סיפור אחר ודרך חיים שונה, כולנו גם “משפחה אחת”… ”

 

https://vimeo.com/225390499