קצת על ההתמודדות עם פציעה ו- PTSD(פוסט-טראומה)

ביום חמישי לפני שבועיים (28.5) יצאו קבוצת הפצועים משדרות לסוף שבוע של שלושה ימי נופש בטבריה אשר כלל השתתפות בפסטיבל הדרקון בכנרת, טיולים, סיורים, שיחות וצפייה בסרט “מחוברים לחיים” ודיון עליו. במשך הנופש כולו התארחה הקבוצה במלון ‘לאונרדו קלאב’ בטבריה ואליהם התלוו מרק ושנטל, פיני ובתיה.

הקבוצה שיצאה לנופש היא בעצם קבוצה המתגבשת כעת בשדרות שמטרתה תמיכה ויצירת הוואי מהנה משותף. הקבוצה נפגשת אחת לחודש וכבר נפגשה פעמיים עד כה.

קבוצת הפצועים בשדרות מורכבת מאנשים שנוסף על הפציעה הפיזית שחלק מהם סובלים ממנה ומגבילה מאד את יכולת התנועה והעבודה שלהם, אליה נלוות גם פגיעה נפשית שעשויה לפגוע בהתנהלות החיים, לעיתים עד שיתוק מוחלט של זרימתם.

אנשים הסובלים מהפרעות פוסט-טראומטיות ברמות שונות, אלו אנשים שאירוע מסוים, או במקרה של שדרות, אירוע חוזר ונשנה, קטע את רצף החיים ויצר תחושה חזקה של חוסר אונים אל מול איום גדול. הזיכרונות מהאירוע טראומתי שבים ועולים בתודעה לעיתים והנפגעים חשים שהם חווים שנית את הטראומה מחדש. הדימויים, המראות, הריחות והתחושות הקשות מציפים את האדם והוא חש שעליו להתמודד עם החוויה הטראומתית שוב ושוב. משום כך, אנשים רבים הסובלים מפוסט-טראומה נוקטים בהתמודדות בשיטת ההימנעות ונמנעים מכל פעילות שעשויה להחזיר אותם לחוויה הטראומתית. התנהלות זו, פעמים רבות, מביאה את הנפגעים   להסתגרות בבית והימנעות מפעילויות חברתיות או כל פעילות אחרת שעשויה לעורר את הזיכרונות. בנוסף, פעמים רבות, נפגעי טראומה חשים שאיש אינו יכול להבין את חוויתם ולכן נשארים לבד עם המצוקה, מה שמגביר את תחושת הבדידות והניתוק החברתי.

נפגעי טראומה חשים שהסכנה מרחפת מעל ראשם כל העת ולכן הם חיים במתיחות גבוהה ובכוננות להתמודד עם המצוקה. כתוצאה מכך, גופם ונפשם דרוכים כל הזמן וכל דבר קטן עלול לעורר אצלם זעם ותסכול. פעמים רבות הם יפגינו עוררות יתר, אי-שקט, עצבנות וחוסר סבלנות.

כולנו יודעים כי תאונות, מחלות או אסונות טבע עלולים לפקוד אותנו אך בחיי היומיום אנו מפעילים מנגנון הדחקה שעוזר לנו לנהל אורח חיים שגרתי ותקין, מעיין אמונה ש”לי זה לא יקרה”. אדם שחווה אירוע טראומתי מאבד את תחושת הביטחון הזו בעולם ובמציאות כיון שזה קרה לו ואינו יכול עוד להסתובב בתחושה בטוחה שזה לא יקרה לו שנית. מתוך כך, קורסת מערכת האמון ותחושת הביטחון והשליטה בחיים. לעיתים מתעוררות באדם שאלות קשות והרהורים לגבי העולם וארעיותו אשר גורמים לו לאיבוד עניין בתחומים שונים.

כאשר אנו מדברים על תושבי שדרות, התופעה היא חמורה יותר שכן סכנה ממשית אכן מרחפת מעל ראשם לאורך תקופה ארוכה אשר חוזרת ומאיימת לפרקים. תחושת הפחד וחוסר הביטחון היא אמיתית ורבים מהם נוטים להסתגר בבית ולצאת ממנו מעט ככל יכולתם.

מתוך המקום הזה, הרגיש פיני (רכז הדרום) שיש צורך לפתוח קבוצה עבור הפצועים בשדרות אשר בשל פגיעתם הפיזית ו/או הנפשית ממעטים לצאת מן הבית ולהתרועע עם חברים, במטרה לאוורר אותם ולאפשר להם מפגשים חברתיים מהנים שגם מספקים כלים מעשיים.

החברים המשתתפים בקבוצה נפגשו לפגישת היכרות עם נורית בלקין, מנחת קבוצות ותיקה, שמנחה את קבוצת הפצועים בשדרות. כמפגש גיבוש, יצאו כל חברי הקבוצה לנופש זוגי בטבריה שכלל השתתפות בפסטיבל הדרקון בימים  חמישי-שישי ופעילויות נוספות כמו: צפייה בסרט “מחוברים לחיים” ודיון עליו, שיחה עם הפסיכולוג ד”ר ג’קי וינברג (בעלה של בתיה) ועוד סיורים, הרצאות ופעילויות.

פסטיבל הדרקון הינו תחרות בינלאומית של שייט בסירות דרקון. בכל סירה כ-20 נוסעים. הקבוצה, שכללה 20 זוגות, נחלקה לשתי סירות (אחת מהן התהפכה בדרך, למרבה הצער והטרגדיה…). הפסטיבל מתקיים בארץ זו שנה שלישית ובכל שנה נשלחת קבוצה מטעם ‘משפחה אחת’, כל פעם מאזור אחר. בתיה ובשמת ארגנו את הנופש והתכנית של כל סוף השבוע.

ח’ שנפל בעת שרץ למקלט בזמן אזעקת “צבע אדום”, נפל ונחבל בצלעותיו ורגלו. הוא פונה לבית החולים ולא יכול לתפקד מספר חודשים לאחר מכן. כתוצאה מהאירוע הוא סובל כיום מ-PTSD. גם אשתו, א’, מתמודדת עם חרדות. שניהם לא מרבים לצאת מהבית. א’ מתארת שיצאה לטיול לאחר תקופה לא פשוטה של התמודדות והטיול שיחרר ואוורר אותה מאד. היא הרגישה שנוצר חיבור חזק בין משתתפי הקבוצה, כולם תושבי שדרות אך לא היה ביניהם קשר אישי בעבר. היא מרגישה שהחיבור בין חברי הקבוצה מחבק ותומך. עוד אומרת שהקבוצה יוצרת עבורם הזדמנות לצאת ולפגוש אנשים שהפכו חברים. הקבוצה עוד רק בתחילת התגבשותה אך כבר נוצרו קשרים והפעילות המשותפת עושה טוב לנפש, לדבריה של א’.

הקבוצה יצרה קבוצת וואט-אפ בשם “שדרות קוש-קוש” על שם הבקשה של שרה, הצלמת המקסימה שליוותה אותם, להצטופף (squash) לתמונה. זה נשמע להם כמו “קוש קוש” והפך לבדיחה פנימית. הקבוצה התגבשה וכבר יוזמת פעילויות מעבר למפגשים החודשיים הקבועים שמספקת העמותה. י’, אם לארבעה, נפצעה גם היא במהלך אזעקת צבע אדום ב2006. כאשר רצה למקלט, החליקה במדרגות כשביתה איתה. היא אמרה לביתה לרוץ למקלט ונותרה על הרצפה עם כאבים עזים וחוסר יכולת לזוז. היא שברה את הקרסול בצורה חריפה ועברה לאחר מכן תהליך שיקום ארוך לאיחויו. כמובן שאל חווית הפציעה הטראומתית נוספו הפרעות PTSD ׁ. מאז אינה מסוגלת לצאת לעבוד והחלה לעבוד בביתה בשמירה על תינוקות.

י’ מספרת שאינה מרבה לצאת מביתה כלל ובטח שלא לנופש אשר אין ביכולתה לממן מבחינה כלכלית.  מאז הפציעה היא ממעטת לצאת מהבית וכמעט לא יוצא לה לצאת בערבים יחד עם בעלה. זו כבר לא פעם ראשונה שהיא לוקחת חלק בקבוצות תמיכה של ‘משפחה אחת’. היא מתארת כי בקבוצה יש אנשים מדהימים וכשהם מספרים את סיפורם היא מבינה שהיא אינה היחידה שמתמודדת עם המצוקה והתחושות הקשות הללו. הקבוצה מהווה עבורה מקור כוח ותמיכה, הזדמנות לצאת מהבית, בילוי חברתי. בקבוצה מדברים על נושאים שונים ומגוונים, חלקם קשורים להתמודדות עם הפציעה והחרדות וחלקם נושאים כללים כמו הורות וזוגיות. כך גם היו ההרצאות בשבת הנופש וזה מעשיר, מרחיב אופקים, מהנה ומעניין. י’ אומרת שעבורה ‘משפחה אחת’- כשמה כן היא וגדולתה של העמותה בכך שזוכרת ומלווה את המשפחות לאורך כל הדרך, גם בתקופות השקטות ביטחונית.

מ’ שנפצעה אף היא מנפילת קסאם ב2004, עת שעבדה כמאבטחת באזור הנפילה, סובלת מפגיעה בצוואר ובעמוד השדרה ומ-PTSD. גם היא מתארת איך תחושת השותפות מחזקת ואיך הקבוצה והבילוי המשותף מעניקים לה אתנחתא של זמן איכות עם בעלה בתוך טרדות השגרה.

מדברי המרואיינים עולה כי המפגשים הקבועים והנופש מהווים עבור חברי הקבוצה הזדמנות לשכוח ממעמסות היומיום, להשתחרר ולבלות יחד עם אנשים השותפים לתחושותיהם לזמן קצר שנותן כוחות להמשך ההתמודדות.