בין פאריס להר הרצל
26 אימהות שכולות יצאו למסע בצרפת, הולנד ובלגיה מטעם ארגון “משפחה אחת”,
להפוגה שתפתח את הריאות ותכניס קצת חמצן

אמילי עמרוסי // שישבת – ישראל היום

יותר מפעם אחת במסע הזה אני נזכרת ב”נופל מחוץ לזמן” של דויד גרוסמן, הספר שכתב במשך שלוש השנים שלאחר נפילת בנו. כמו רושם קורות העיר, גם אני מתבוננת בהן ואיני מבינה. וכמו האיש ההולך, נדמה שגם הן הולכות בעקבות הבן, צועדות לחפשו בין צריחי המגדלים של אירופה, בין טחנות הרוח, ברחובות הסואנים, מושיטות ידיים באוויר הקר, מגששות אליו. וכמו דברי הסיום של הקנטאור בספר, “לבי נשבר בי, לחשוב שאפשר – שמצאתי לזה מילים” – אני נשברת. הרי אילו מילים, אילו משבצות שפה, יתארו “טיול אימהות” שכזה, 26 נשים שמציגות עצמן כ”אמא של” ואז שמו של הנופל.
הן יצאו לאירופה להפוגה (“הפוגה? עד שאעצום את עיניי הוא איתי”, תגיד לי אחת מהן). טיול שיפתח את הריאות, יכניס קצת חמצן, מטעם “משפחה אחת” – ארגון של מלאכים שחובשים את פצעי המשפחות השכולות ונפגעי הטרור. אני ומאיה הצלמת הצטרפנו כמביטות מן הצד, כמקשיבות לשיח ביניהן, שרק הן מבינות. התבוננו בהן מתבוננות באסונן ממרחק, מגדת נהר הסיין למשל, מרחק אלפי קילומטרים מהאדמה שבה נאמרו המילים הראשונות שלו, והמילים האחרונות.
במטוס, מאחוריי, שיחה. אני לא רואה את הפנים. “אני לא יכולה לזרוק שום דבר שלה, אפילו פתק עם כתב היד שלה, כלום”. ואישה שנייה: “לפעמים אני הולכת בבית וקוראת בשם שלו”. כשהדייל מבקש משרה שטרן, אמא של נִתאי, לשבת במקום ולחגור את חגורת הבטיחות, היא עונה לו: “לא יקרה לי כלום, תאמין לי, הנורא מכל כבר קרה”. הדייל מחייך במבוכה, לא יודע מהו אותו נורא מכל שעליו היא מדברת.
יש בהן חילוניות ודתיות. יש חזקות ויש חלשות. יש מבוגרות ויש צעירות יותר. כולן גידלו ילד או ילדה ששבו לאדמה לעיני אמם, בהיפוך של הטבע. כולן היו שליה ורחם, והן עד היום.
אני רושמת שמות ותאריכים, כרטיס זהות של כל אחת. כשאני פונה אל דוריס בן־מלך, אישה קטנה בשיער לבן וקול רך, שואלת איך קראו לו ואיפה נהרג, אני מבינה שזו לא עוד שאלה ביוגרפית. היא נושכת שפתיים בחוזקה, מתאמצת למנוע מהדמעות להתגלגל, נושמת לתוך עצמה. לבסוף מוציאה את השם מבין השפתיים הנשוכות. גולן בן ה־9 נהרג ממשאית שהידרדרה אל הצועדים בצעדת “סובו ציון והקיפוה” בירושלים ב־1980. אחיו גילי, שנולד אחרי מות אחיו, אולי כדי למלא את החלל, נהרג בפעילות צבאית ברמאללה ב־2002. מארבעה ילדים נותרו לה שניים.
יש כאן לא מעט “שכולות כפולות”, שאצלן דפק מלאך המוות פעמיים. כשדיילי אל על שומעים מהי הקבוצה הזאת, גופם נעשה קטן. חיוכי הפרסומת נמחקים. אני רוצה לצעוק להם שאני לא אחת מהקבוצה, שלא יחשבו שגם אני. חלילה.
“את לא מפחדת להצטרף לנסיעה כזאת?” שואלת אותי מרים פרץ, אושיית־שכול בעל כורחה, שאיבדה את אוריאל בלבנון ואת אלירז בעזה.
“זה לא מידבק”, אני עונה לה. “פירסמתי לא מעט כתבות על שכול. אולי זה דווקא מחסן”.
“אין חיסון לזה”, היא משיבה בעיניים חודרות. “אם יש דבר שלמדתי זה שאין שום ביטחון. אחרי אוריאל חשבתי שפיתחתי גנים נגד זה, שיש לי נוגדנים. ואז שוב דפקו בדלת”.
* * *
“העצבות היא החוט המחבר בינינו”, אומרת מרים פרץ. “רבות מאיתנו חולות. הכאב מכרסם בגוף. אנחנו נכות, אבל את אחוז הנכות אנחנו קובעות, בכל יום זה משתנה. עכשיו, בטיול, כשאני שמחה, השמחה יותר עמוקה וחזקה. אני מתמכרת לשמחה, שותה אותה עד הסוף. אני אוכַל באירופה עוגת גבינה, הכי טובה שיש, ואני אגיד: ‘אוריאל, זה בשבילך’. כמה הוא אהב עוגות גבינה”.
למה אני עושה את זה לעצמי, אני חושבת. נסיעה שמגרדת את הפחד בכבודו ובעצמו. להיות איתן, לצלול אל השחור־כחול־לבן הזה.
“אין לנו כוח”, אומרת לי חנה קינן, שאיבדה את אביהוא בן ה־22 בקרב עם מחבלים. “נמחקנו”.
הבן שלה נהרג כדי להוציא מחבלים מהמיטות שלהם בעזה. “הם ירו עליו דרך קיר גבס, בשִפלוּת, בלי לעמוד מולו. ואז שיחררו את המחבלים האלה מהכלא. כאבתי, לא מחיתי. אין לי כוח למחות. אני צריכה להשקיע אנרגיה בקיום”.
אוטובוס התיירים שיסיע אותנו מרוּוח, נוסע על גלגלים של כאב. מגדל אייפל דוקר את הרקיע. לאה זינו יורדת מהאוטובוס, נפעמת. “דקלה היתה רואה את זה ואומרת ‘וואו, מהמם'”.
דקלה נרצחה בפיגוע בקו 20 בירושלים. בחצי השנה הראשונה לאה חיה מכדורים. עד שראתה שהמשפחה קורסת. “לפעמים אני שומעת חדשות ואומרת, וואלה, יש מקרים קשים יותר. קומי, לאה, תרימי את עצמך. המשכתי לעבוד. כל השנים. אני נכנסת לגן בבוקר, ו־32 פסיכולוגים קטנים מקבלים את פניי”.
בהמתנה לשיט בנהר הסיין אני מתיישבת על רצפת הרציף ליד טלי בן־ישי, אמא של רותי פוגל. היא איבדה בת, חתן ושלושה נכדים בפיגוע המחריד באיתמר, שזיעזע את המדינה.
“הם לא אוהבים שאנחנו יושבות על הרצפה”, לוחשת לי מינדי לוינגר, העובדת הסוציאלית של “משפחה אחת”. אני חושבת שהיא מתכוונת לצרפתים, שרואים בישיבה המזרחית שלי מחווה לא מנומסת, אבל מינדי בכלל דיברה על האימהות: ישיבה על הרצפה שמורה לאבלים. מינדי היא אחות שכולה בעצמה, אחיה נפל במלחמת שלום הגליל, אז לה מותר. אני מתרוממת קצת. מתיישבת על קצות העקבים.
“כאן אני לא מרגישה שונה”, אומרת טלי. “אלו נשים שיודעות מה זה הכאב הזה, שחיות על אותה פלנטה. יש לנו שפה משותפת, ואין בה מילים.
“מאז שזה קרה אני במסע, כמו מין סיירת, והמסע הוא ללא הפסקה. יש כאב נפשי מטורף, ויש גם מסע פיזי. ברוך ה’, יש לנו תשעה ילדים גדולים ועשרות נכדים, ופתאום נאלצתי לחזור לתפקד כאמא של ילדים צעירים. ישי היום בגן חובה, רועי בכיתה ה’, תמר בכיתה י’. יצאתי למסע הזה כי אני צריכה קצת להוריד עול, לצבור כוח. ההפסקה הזאת היא לטובת כולם”.
ופתאום היא נבהלת. שואלת את עצמה איך תחזיק מעמד כמה ימים בלי העול הזה. “אולי אני אתפרק? אמרתי לעצמי במודע, שגם להתפרק זה בידיים שלי. אני הולכת ליהנות מהימים האלה כנשימה וכמשימה. זאת המשימה: להפיק תועלת, לנוח, לנשום, להוריד אחריות”.

“בדידות שאין כמותה גוזר האֵבל על החי”, כתב גרוסמן, ובמהלך כל השבוע הן ניגשות אלי, אחת אחת, כדי לספר, לבקוע את הבדידות. 26 אימהות, כל אחת ראויה לכתבה משלה, מתיישבות לידי, כוס מלאה עד גדותיה, מפרטות מה קרה ואיפה היו כשקרה. חשוב להן שיוזכרו השמות של הבנים והבנות, שיונצח חיוכם היפהפה, שיידעו הקוראים: היה להם ילד, נפלא ואצילי, וביום מן הימים נפל, נפל מחוץ לזמן, והן הוגלו לארץ גזרה.
קר מאוד על הסיין. קור צורב. שרה שטרן מראה לי תמונות של נתאי שלה, שנלקח בעופרת יצוקה. מאחוריה תלמידי בית ספר פאריסאי, משתוללים. “כשהם נכנסו לעזה הוא התקשר. ‘אימוש, אין לי זמן, רק רציתי להגיד שאני אוהב אתכם. תני לי מהר את אבא’. זו היתה השיחה האחרונה שלו. בעלי לא מצליח להיזכר מה נתאי אמר לו. סגרתי את הטלפון ואמרתי לעצמי, שרה, הוא נפרד ממך לעולמים. אז התחיל הגיהינום.
“למחרת הלכתי לעבודה, וכל היום חיכיתי לקצין העיר. שמעתי בחדשות שדביר עמנואלוף נהרג. ‘החלל הראשון של עופרת יצוקה’, אמרה הקריינית בטלוויזיה. איזה מסר מעבירים בזה להורים שהילדים שלהם בעזה? מחכים שיהיו עוד חללים?”
היא מלטפת את התמונות, ששמורות אצלה תמיד בתיק. “מה זה אם שכולה? זה לעשות חג, עם מפה לבנה, נרות, סידור פרחים, בישולים נפלאים, וכולם לבושים יפה ויושבים סביב השולחן, אבל כיסא אחד ריק. הוא תמיד ישב לידי. זה להיכנס לסופרמרקט ולדלג על המדף של הקטשופ. זה לא להכין יותר לעולם עוגות דבש, שהוא מאוד אהב. “היה לנו שטיח בכניסה לבית, שעליו היינו מתחבקים איך שהוא היה נכנס. על השטיח הזה חיבקתי אותו בפעם האחרונה לפני שהם נכנסו לעזה. הוצאתי את השטיח מהבית. הייתי חייבת להוציא. אם נתאי היה בחיים, הוא היה אומר לי: אימוש, קחי את עצמך וסעי לפאריס”.
היא יודעת, שרה, שיש להן מעמד כמעט קדוש בחברה הישראלית. “לפעמים אני שואלת אם יש הנחה לאזרח ותיק, ואומרים לי לא, אבל כשאני שואלת אם יש הנחה למשפחות שכולות, הלב נפתח. אבל התקשורת לא נותנת מספיק מקום לחללים. יום אחד בשנה, יום הזיכרון, זה לא מספיק. צריך להביא ילדים מכיתה ד’ ומעלה לבתי עלמין, להיפגש עם המשפחות”.
באוטובוס, בדרך ללובר, מקלפים קלמנטינות. באוויר מונולוגים של חורבן הבית. “הפעם האחרונה שהייתי בלובר היתה עם ארז, בטיול הבר־מצווה שלו”, אומרת רבקה לוי, אישה יפה. “אני הולכת איתו לכל מקום, כל הזמן. יותר מהילדים האחרים. לפני שאני רבקה לוי, אני ‘אמא של ארז’. הכי חשוב שיכתבו על המצבה שלי ‘אמא של ארז’.
“בלילה שלפני הטיסה אני ובעלי לא יכולנו להירדם. דיברנו שעות. איך זה קרה לנו. איך אנחנו בכלל ממשיכים לחיות. 12 שנים ככה, והמילה היא גיהינום. כאב שאני מרגישה פיזית. כמו מקדחה. געגועים שהורגים אותי, קורעים לי את הנשמה. ואין מה לעשות. אין.
“אני נולדתי בדיוק כשאמא שלי ישבה שבעה על אחיה, שנהרג בפעולות התגמול ב־1953. בהתחלה היה לי קשה עם התואר אם שכולה. רק באוטובוס הזה מבינים אותי”.
ארז היה בן אחד בין שלוש אחיות. קצין ביחידת אגוז. ב־2001, לאחר מטווח, נהרג מכדור שנפלט מרובהו שלו. “תמיד נורא דאגתי לו. כנראה ידעתי שיקרה לו משהו. אני מפחדת שאולי ניבאתי את זה. קיבלתי פיקדון ל־22 שנים, ילד מושלם שהיה ואיננו.
“הוא היה ביישן ומלא קסם. היתה לו חברה רצינית, והם תיכננו להודיע לנו שהחליטו להתחתן. אני יודעת שהספיק לחוות אהבה. ביום שישי האחרון שלו הוא קנה לה פרחים, וכששכנה ראתה אותו ברחוב, החביא אותם מאחורי הגב. אני שואלת את עצמי אם היה עדיף שיהיו לו ילדים. אני לא יודעת. אם היה משאיר יתומים, אולי היה קשה יותר”.
מרים עונה לה שהילדים של אלירז הם נחמה. “כשאני רואה אותם, קורה נס: אני חיה ומתה באותו רגע. אני חיה כי אני רואה חיים, המשכיות. מצד שני, אני אומרת, קיבינימט. איך הוא לא כאן כדי לראות אותם”.
התקרות הגבוהות והמצוירות של הלובר מעקלות את הצוואר. “מאיזה פיגוע את?” שואלת זהבה לבן את דליה עמנואלוף. “אני לא מפיגוע, אני מעופרת יצוקה”, היא עונה לה, ושתיהן מרימות את העיניים אל בד ענק שעליו אמא ובן במכחול.
מרים פרץ מדברת בערבית עם השומר בשירותי המוזיאון. הוא ממאוריטניה, היא ממרוקו, ולרגע אחד היא לא אם שכולה שמשוחחת עם מוסלמי. הם צוחקים.
תמונות של ראשית הנצרות מספרות על לידה. תינוק רך, אמא מוארת. כמה קשה לראות אותן מתבוננות בציורי האור הללו, בתינוקות הבהירים. “כמה זמן מאז”, שואלת מישהי את אסתר דורון, אמא של יואב, והיא עונה: בעוד חודש, 11 שנה – כמו שעונים על השאלה בן כמה הוא. כמו שסופרים יום הולדת.
“האמת היא שהקדוש ברוך הוא צלב אותי”, אומרת פרץ מול תמונת האיש הצלוב. “כמה צליבות. כמה סכינים”.
* * *
ארוחת ערב במסעדה כשרה בפאריס. אני רוצה לעצור את יתר היושבים במסעדה, לעצור את המזלג המתרומם אל הפה, את הכוס המוחזקת באוויר, לספר להם מיהן הנשים היגעות שיושבות בקבוצה אחת ושרות עכשיו “לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה”.
הן מרימות כוסות לחיים. “לחיי השמחה”, נשמעת קריאה מאחד השולחנות. “לחיי הכאב”, מוסיפה מישהי אחרת. ומכל עבר ממשיכות אותה הנשים: “לחיי הבנים!”, “לחיי ההמשכיות!”, “לחיי מדינת ישראל! התקווה! הכוחות!”
הן שרות. שרות בכוח. נשענות על המילים: “משנכנס אדר מרבין בשמחה”, ואחר כך שיר של תודה: “כי הרבית טובות אלי, כי הגדלת חסדך עלי”.
אמא של יואב מספרת איך היה אוכל בצבא רק לחם עם שוקולד, ואחר כך מתקשר, “אמא, אני בא הביתה, יש לך אוכל לעוד עשרה חברים?”. “הייתי מייד מפשירה שני קילו בשר, מכינה קובה. בגולני לא אוכלים אוכל מההקפאה”. הן צוחקות. מרים פרץ קוראת למלצר היהודי־צרפתי, שסיפר לה קודם במבטא כבד שהוא חולם להתגייס לקרבי. “אני אלמד אותך מילה בעברית”, היא אומרת לו, מצביעה על הצלחת המעוצבת. “בגולני, לאוכל הזה קוראים דוגמיות”.
יש חיוכים סביב השולחן, כוסות מצלצלות, שירים. אני כמעט שוכחת למה הן כאן, עד שמבטי נופל על ברכה חבשוש, שיושבת מולי בעיניים כבויות.
“מאז שנתנאל נהרג, אני לא מבשלת את כל מה שאהב. לא קל לי להיות פה, כשיש הרבה אנשים ושמחה סביבי זה הופך אותי ליותר עצובה. אני לא הולכת לשמחות של המשפחה הכי קרובה. הוא היה הבן הקטן שלי, בן הזקונים. הוא חזר מהבסיס בקו 14, ועשר דקות מהבית היה פיצוץ”.
מעט נחמה יש לה בציור. היא מציירת על אבנים, ואז מביאה אותן אל המצבה של נתנאל.
בארוחת הבוקר של היום השני אני שמה לב לתליונים. שושי ריאחי עם המילה “נר” על התליון, ראשי תיבות של נתנאל ריאחי, ו־17 יהלומים משובצים, כמניין שנותיו. ברכה עם תחריט של נתנאל שלה, על תליון מזהב. שושנה עם התמונה של אלון. אביגיל עם רחלי על הצוואר: “שואלים אותי אם זו אני. אני אומרת שזאת הבת שלי, ולא מאריכה”.
דליה שונאת תכשיטים. התכשיט היחיד שהיא עונדת הוא תליון סגור, שעליו כתוב “נומי פרח, נומי”, ובתוכו תמונתה של אודליה. לנילי יש על השרשרת דיסקית עם תג השריון של ניר. “12 שנים זה על הצוואר שלי, לא יורד אף פעם”. אתי עונדת את סמל הפלוגה הרובאית של ארז, ומאחוריו חקוקות האותיות “היה לי אח, ועכשיו הוא מלאך”.
ורחל עם שרשרת ועליה אותיות זהב, “לבנת”. “אנשים חושבים שזה השם שלי, פונים אלי בשם לבנת ואני מתקנת. היא כאן, הכי קרוב ללב שלי”.
למרים פרץ אין תליון. “כשעיתונאי ביקש ממני פעם תמונה של אוריאל ואלירז, שאלתי אותו אם הוא יכול לצלם לי את הלב. הילד לא נגמר בתמונה. הוא ממשיך לפעום ולדפוק. מה אמא רוצה? אמא רוצה גוף. גוף לחבק, לנשק, ללטף. לשמוע את הקול שאומר ‘אמא’. המילה שלעולם לא אשמע ממנו”.
אני עם מיכל לנדאו וכוסות חד־פעמיות של קפה. איזה מטען נושאת האישה החייכנית הזו, הנעימה. רונן שלה, בן 17, נרצח כשחזר מהקולנוע לבית בגבעת זאב. “כדור אחד פגע במכונית, והוא היה הכתובת”. הבן הקטן, יוגב, בן 23 היום, הוא אוטיסט וסובל גם מסכיזופרניה. רוב שעות היום היא צמודה אליו.
“רונן הקדיש ליוגב את כל זמנו. כשהוא נרצח, יוגב היה בן עשר. שלפו אותי והביאו אותי לפה. לא רציתי לבוא”.
לדליה מזרחי היו שלושה ילדים. הבכור, שחר, נהרג ב־1995 בשירותו הצבאי. עידית, אחותו הקטנה, חזרה מעבודה בארה”ב כדי להשתתף באזכרה ביום השנה השישי למותו. בדרך הביתה, נרצחה בפיגוע ליד מעלה מכמש. שש שנים הפרידו ביניהם בלידה, ושש שנים במוות. עמית, האח הנותר, עבר התקף לב לא מזמן.
“אני לא יודעת מאיפה הכוח. אולי אני לא שפויה? אני ספוגה בכאב, ספוגה. איך אני אזדקן בלי בת? היתה לי בת, ואין לי. אני רגל פה, רגל שם”.
* * *
מגדל אייפל נועץ אצבע בשמיים, ומרים אומרת: “אנחנו יותר גדולות מהמגדל הזה. הוא עשוי מחומר זמני, הרוח שלנו נמצאת מעל הזמן והחומר”. דליה שואלת אותה אם יש להן ברירה, ומישהי עונה לה: “הרי יכולנו כולנו לעלות למעלה ולקפוץ”. דליה מחזירה: “מי מבטיח שאמות ולא אפצע?”
אסתר דורון הולכת לידי. אנחנו שומרות על התיקים מפני הכייסים, ואסתר מספרת איך יואב היה מביא את כל הצוות לאכול קובה אצל אמא, איך מאכילים עשרים גברים רעבים שבאו מהשטח, ביד רחבה, באהבה. “ואם הם לא באו, בעלי היה לוקח להם לבסיס ארגז עם חלות ואוכל ביתי. עד היום החברים של דורון באים אלינו, מתיישבים ומקבלים צלחת”.
ואז ברכה רקדה. האישה שעיניה הכבויות אתמול במסעדה היכו אותי בתובנה שיש כאן עצב חשוך מרפא, וכל תא בגופה הקטן, המכווץ, זעק שאין עוד תקווה – היא התחילה לרקוד, כמו בסצנה מסרט של פליני. הורידה את המעיל, נשארה בשמלה חורפית סגולה, ולמרגלות האייפל, על רחבת אבן לבנה, כשהנשים שרו “תהא השעה הזאת שעת רחמים”, ברכה חבשוש רקדה. הבטתי בה, מצומררת מקור ומהידיעה שלעולם לא אבין, ורוח פרעה בשערה.
בדרך לארמון ורסאי אני שוב יושבת ליד טלי בן־ישי. היא מספרת לי איך למדה לחיות “בשתי מציאויות שונות, מציאות של כאב בלתי נסבל ומציאות של יום־יום.
“היתה לנו הכנה, הכנה של אמונה. כשקורה אסון יש לך הזדמנות לבדוק אם האמונה היא רק מילים. משפחה נרצחה, ילדים טהורים כאלה, תינוקת בת שלושה חודשים – יש טהור יותר מזה? בעלי אומר שנותרנו עם חידה מאוד גדולה. חידה מהותית, שנוגעת בכל נימי הנפש. פתרון החידה תלוי בך, איזו משמעות תיתן. אנחנו אמנם ההורים של הילדים האלה, אבל יש משהו גדול יותר. ענק. הם היו נשמות גדולות, שלא נלקחו בגלל דברים פרטיים. בעם ישראל קוראים לזה קודש. קדושים.
“לא היתה לי שאלה אם לבחור בחיים. לא היתה לי אפשרות להתרסק. הייתי צריכה לקום בלילה בשביל תינוק בן שנתיים וחצי, שנשאר בלי אמא. לתת לשלושת הילדים שנשארו את כל כוחות החיים שהם זקוקים להם כדי לחיות בצורה בריאה. תמיד אמרתי בתפילה ‘ברוך מחיה המתים’, אבל אף פעם לא הבנתי מה זה אומר. אני מחכה לתחיית המתים כי אני רוצה גם לחיות בעצמי, אפילו שאני מתה. אני מבקשת שתינתן לי האפשרות, גם במיתה הזאת, להמשיך לחיות. שיהיו לי כוחות”.
מה שמשאיר את שושנה מזרחי עם כוחות הן שלוש צעירות מאוסטרליה, שהיו בקפה הלל כשאלון, הבן שלה, התנפל על המחבל ומנע בגופו אסון כבד. הוא נהרג. הן ניצלו. “הן הזמינו אותי לחתונות שלהן. אחת מהן שלחה לי תמונות של הבן שנולד לה, וכתבה: ‘בזכות אלון יש לי בן’. זה עשה לי טוב. לא ראיתי ילדים ממנו, אבל אני רואה שיש לו המשכיות”.
יש לה חיוך טוב, לשושנה, אבל הפה מתמלא טעם מר כשהיא מספרת על החיסרון. “בכל יום שישי אני מחכה לזר פרחים ממנו, כמו שהיה מביא לי תמיד. אני רוצה לחלום עליו, ואני לא חולמת. בכל לילה אני מבקשת שיבוא לבקר אותי בחלום. בשבת האחרונה לפני שנהרג ישבנו במרפסת, והוא שאל אותי כמה עולה חלקת קבר. אני חושבת שהוא ידע”.
* * *
גני ורסאי עצובים בחורף. ריקים מפרחים. דליה עמנואלוף יפה, מטופחת. “אני מחייכת, והלב שרוף. ואני תמיד מאופרת: ככה אני לא מתפתה לבכות, כדי לא להרוס את האיפור”. היא מצביעה על שולי העפעפיים. “זה יכול להתפרץ בכל רגע. אין כללים מתי ואיפה”.
בשנים האחרונות דליה מתה פעמיים. פעם אחת כשנלקח בעלה ב־2006 ממחלה, ופעם שנייה כשנלקח בנה דביר, ההרוג הראשון של מבצע עופרת יצוקה. בשנה שעברה נשרף חדר השינה שלה כתוצאה מסדין חימום שהתלקח. “קודש הקודשים שלי נשרף. המצעים שלנו, תמונות החתונה”. אולי זה מה שאיפשר לה להסכים לצאת לדייט, אחרי שמונה שנים שסירבה.
עכשיו היא מאורסת. מראה לי בביישנות את טבעת האירוסים. “אני מתפללת בכל בוקר על תחיית המתים, אבל אם להיות ריאלית, הנפטרים לא יצעדו לפנינו. עכשיו, כשיש לי אהבה חדשה, אני קמה לתחייה”.
חוץ מעבודתה כגננת, דליה פתחה סטודיו לקרמיקה. כשאין הזמנות עבודה היא מכינה פרחים מחרס, לקשט את הקבר של דביר.
ערב לפני שנהרג, בשיא המתיחות בעזה, שלח דביר לאמו הודעת טקסט. היא מראה לי את ההודעה בנייד: “אמא שהכי יקרה לי בעולם, אוהב אותך המון. אשמור על עצמי, תשמרו עליכם. בעזרת ה’, נחזיר את הכבוד של עם ישראל”. את המשפט האחרון הפכה לסטיקר שחילקה לחברים.
“הזמן נעצר ביום שהוא נהרג. אין לי חמצן. אני חושבת עליו בכל דקה, החוסר עצום. יום אחרי השבעה חזרתי לעבודה. בכניסה לגן שאל אותי אחד הילדים, ‘דליה, נכון הבן שלך מת?’ לא היתה לי ברירה אלא להמשיך את החיים, על אוטומט, ברובוטיוּת. לקום להכין סנדוויצ’ים בבוקר לבת הקטנה, כאילו הכל רגיל. הצוות שלו מהצבא בא להתארח אצלי בשבתות. הם יהיו בחתונה שלי. אחד מהם שאל אותי איך אני ממשיכה. אמרתי לו, תסתכל לי בעיניים, אפשר לראות את זה: אני לא באמת ממשיכה”.
זה טיול דל תקציב. הלינה היא בבתים של משפחות יהודיות, והנשים שילמו מכיסן חלק מההוצאות האחרות. ארגון “משפחה אחת”, שממומן מתרומות בלבד, עובר תקופה כלכלית קשה, עם האטה משמעותית בתרומות מחו”ל. שנטל בלזברג, יו”ר הארגון, לא מפסיקה לדבר בטלפון עם פצועים ובני משפחות שכולות. פצועה מאחד הפיגועים, נכה, בוכה שאין לה אוכל בבית. פצוע קשה אחר, שהתעוור בפיגוע, מבקש עזרה נפשית.
לפני כמה שבועות ראתה בלזברג פרסומת באינטרנט על מבצע של אל על, והתחילה להתקשר לאימהות במחוז ירושלים. כשהגיעה למכסה של 26, שהסכום בקופה היה יכול לכסות, הפסיקה להתקשר. בירושלים לבדה מטפל הארגון בכ־600 משפחות שכולות ומשפחות של פצועים. האימהות אומרות שבמשך שנים הוא מסייע להן “לחזור לזרם החיים”.
ב”משפחה אחת” לא רגילים ליחסי ציבור ועיתונות. הם עובדים בשקט. מקום שיש בו משרה של “רכזת יתומים משני ההורים” לא יודע לעבוד אחרת. הם התחילו בפיגוע ב”סבארו”. באותו ערב היו בלזברג ובעלה אמורים לחגוג את בת המצווה של בתה. הם ביטלו את האירוע ותרמו את הוצאות החגיגה למען נפגעי הטרור.
אחרי כמה חודשים הבינו שהצרכים גדולים והקימו בית לפצועים ולמשפחות שכולות. היום מדובר ב־37 אנשי צוות, 500 מתנדבים, 3,600 תוכניות שיקום אישיות, מאות סדנאות ושלושה מרכזי סיוע. נשיא העמותה הוא דוד חטואל, שאיבד את אשתו וארבע בנותיו בפיגוע הנורא בציר כיסופים בשנת 2004.
* * *
אנטוורפן, בלגיה. הקהילה היהודית העשירה מארחת את הנשים בבתים, בזוגות. בערב אוכלים יחד במסעדה חלבית, והן שוב שרות, “לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה”. חבורת נערות בלגיות שואלת אותנו אם זה טיול ממקום העבודה. חנה מנסה להסביר, מסובבת את הראש שוב ושוב לשאול איך אומרים באנגלית אימהות שכולות, פעולות איבה, פיגוע. מילים של ישראל.
והן שרות. שירים של ארץ ישראל הישנה והטובה, אותה ארץ ישראל שיושבת עכשיו סביב שולחנות ארוכים, דומעת ומזמרת. גם שרה, שאמרה שהיא לא יכולה לשיר מאז היום ההוא, מצטרפת. מרים מחבקת אותה. “וכמה טוב שהוא כזה”. הן צוחקות ובוכות, מניפות כוס יין לחיי הבנים, ובעצם, למותם.
שושי ריאחי יושבת לידי. המילים שופעות ממנה, מהוקצעות ומהירות, כאילו חיכתה זמן רב לומר אותן. “להיות אם שכולה זו העמדת פנים יומיומית. פעם לבשתי מסיכה, ותחתיה בכיתי. עכשיו העמדת הפנים הפכה להיות חלק ממני. המסיכה היא העור שלי. זה מחזיק מעמד עד שאני מגיעה למיטה, שם אני מתפרקת.
“מאז היום של המקרה אני לא אופה. נתנאל היה יד ימיני במטבח. בכל יום חמישי היה מגיע מהישיבה ועוזר לי לאפות. מאותו יום התנור שלי לא נדלק. 13 שנים לא אפיתי עוגה. שמתי את כל התמונות שלו בבוידעם. אני לא יכולה להסתכל, מעדיפה לזכור אותו חי. מישהו צייר לי אותו, בגודל חצי קיר. תליתי את התמונה הפוכה”.
היא מראה לי בסלולרי תמונות של הבית המטופח שלה, עם הגינה היפה, “עדות להעמדת הפנים, לשפיות המתפוררת, לכאילו”, ותמונה הפוכה שתלויה על הקיר.
“להיות אם שכולה זה לראות בסופר, לפני ט”ו בשבט, בננות מיובשות – והנשמה שלי נעקרת מהמקום. האנשים קונים במשקל, ונראים לי כמו בסרט.
“פעמיים בשבוע אני הולכת לבית העלמין. זה גוזל ממני את כל הכוחות, לפחות שעה נסיעה, ואין לי רכב, אבל יתהפך העולם, אני שם. בימי חמישי הוא היה בא הביתה, עכשיו אני הולכת אליו. לוקחת מונית, זה עולה לי הון עתק, מגיעה אל נתנאל בגשם, בשרב, בשלג, ומספרת לו מה קורה בעולם. יושבת שם לבד, בוכה בקול, מדברת בקול. אני לא מרשה לאף אחד לבוא איתי. החיים שלי סביב זה. בחמישי הקרוב אני אהיה כאן, בבלגיה, וזה מאוד קשה לי.
“בשנתיים הראשונות לא יכולתי להכניס משהו מתוק לפה. חזרתי לאכול מתוק רק כדי שהבן שלי יסכים לאכול בשר. הוא לא אכל בשר שנתיים. מיום שזה קרה, לא התאפרתי. לא שמתי קרם לחות. הנכדים משמחים אותי, אחד מהם מאוד מזכיר לי אותו. אבל אף אחד לא יבוא במקומו”.
* * *
למחרת בבוקר, עם בלוק כתיבה ועט, אני מתיישבת באוטובוס ליד עדנה תורג’מן. לא זכרתי אם זה היה הבן או הבת שנהרגו, ואמרתי בקול שקט, עם סימן שאלה מהוסס, “עדנה, הבן שלך נהרג”. היא החווירה, ואז פרצה בבכי קשה. לקח לי זמן להבין מה קרה: היא חשבה שאני מבשרת לה על בן נוסף שנהרג.
החברות שלה, מתורגלות במצבים כאלה, מיהרו לתת לה מים. כדור הרגעה נשלף מאחד הארנקים. “עדנה, כולם בסדר”, אני מנסה להרגיע אותה, דומעת איתה. כמה שברירית המעטפת.
“13 שנה אני בפחדים”, היא אומרת לי, ידיה עדיין רועדות. “מאז שגולן יצא לעיר עם חברים ונהרג בפיגוע במרכז ירושלים. בכל שבת אני עורכת שולחן ומשאירה צלחת ריקה לגולן. מאז נולדו עוד נכדים, אבל המשפחה הפכה קטנה. איבדתי טעם לחיים. ניסיתי להתאבד. אני פה רק בשביל הילדים האחרים. הם אומרים לי, ‘אמא, אנחנו זקוקים לך’.
“גולן כל הזמן איתי. אני מלטפת אותו, מחבקת אותו, הוא שומר עלי. אתמול בערב, במסעדה, נסחפתי לשיר עם כולן. פתאום תפסתי את עצמי: איפה אני ואיפה הוא? איך אני יכולה להרשות לעצמי לשיר? יש בי כאב. אני עשויה מכאב. ופה, באירופה, אני אמורה ליהנות.
“עד יום מותי הגעגועים לא ירפו ממני. להריח אותו. לגעת בו. אין לזה תחליף. בהתחלה אנשים היו מתעלמים ממני, לא יודעים מה להגיד. החלטתי להיות נחמדה בכוח, שלא יברחו ממני.
“אני רוצה להראות שאני בסדר. אני מאוד מסכנה, מאוד, אבל לא רוצה שיחשבו עלי שאני מסכנה. שלא ירחמו. בעלי נפטר שנה וחודשיים אחרי הפיגוע. הוא לא עמד בזה. אמר לי, ‘את לפחות גידלת אותו’. הוא היה נהג הסעות, עבד קשה כל השנים, ולא סלח לעצמו שלא היה שם בשביל גולן. ‘אף פעם לא היה לי זמן לשבת איתו לאכול’, הוא אמר. זה הרג אותו”.
זהבה לבן מחבקת אותה, מעבירה יד מעסה על זרועותיה. הבת הבכורה של זהבה, דנה, נהרגה בקו 19 בירושלים, בדרך לעבודה. לפני שנה נחלצה זהבה מנישואים קשים, משלושים שנים של חיים תחת אלימות. “כאן אני יכולה לדבר על המקרה שלי בלי שיגידו ‘נמאס לשמוע אותה'”.
“אנשים לא אוהבים לשמוע בכי של אחרים”, מהנהנת אביגיל לוי, אמא של רחל, שנהרגה ב־2002 בפיגוע בסופרמרקט בקריית יובל, בגיל 17. “היתה לי בת אחת. שתינו נולדנו באותו מזל. נפשות תאומות. במבט אחד היא ידעה אם לתת לי את הלחי לנשיקה או לצאת מהדלת. אני כל הזמן רואה אותה. כל הזמן חושבת מה היתה חושבת.
“יש לי ייסורי מצפון כשאני נהנית. אני יודעת שאחזור הביתה מהטיול הזה ואגיד לעצמי, אביגיל, מה עשית”.
בחדר השינה יש לה מחשב וטלוויזיה. כשהיא מעבירה לילות שלמים בעיניים פקוחות, מחכה לרחל, הטלוויזיה והמחשב הם מפיגי בדידות.
* * *
אירופה אפורה. ברחובות אנטוורפן אנשים עטופים במעילים רוכבים על אופניים. אני שומעת עוד ועוד מונולוגים. רצופים, שוטפים, כנים מאוד. כשמאיה הצלמת מבקשת משתי נשים להצטלם, הן עוטות מייד את מסכת החיוך. היא מבקשת שיפסיקו לחייך, והן צוחקות. “תחשבי על זה שהוא לא יעשה קידוש יותר”, אומרת האחת לאחרת, ושתיהן מרצינות.
ארז של אתי תורג’מן נהרג כחייל במתקפת טרור במחסום עין עריק. “כמה ימים לפני כן חלמתי שיורים בקבוצה של אנשים ולא ראיתי את הפנים. אחר כך דפקו בדלת בשלוש בבוקר. ראיתי אותם וצעקתי צעקה ששמעו בכל הרחוב.
“אני לא מפסיקה לחשוב על הרגע האחרון שלו. מה חשב. מה אמר. כל החיים את מגוננת על הילדים, ובָרגע שהוא היה הכי צריך אותי – לא הייתי שם כדי לשמור עליו. כשקרה מה שקרה, הוא צעק ‘אמא’. דבר ראשון צועקים ‘אמא’, ‘אמא’לה’. ואני לא הייתי שם להגן עליו.
“כל החיים אני הולכת עם החוסר הזה, עם הפספוס. החברים שלו מזמינים אותי ואת בעלי לחתונות שלהם, אבל אנחנו לא באותו גיל, מה יש לנו לדבר איתם. אם ארז היה בחיים, לא היינו מוזמנים. בעלי לא יכול לראות תמונות שלו, לא יכול להזכיר את השם ארז. אנחנו הנשים מתמודדות אחרת, מדברות יותר”.
אתר התיירות זנסה סחאנס, טחנות הרוח ההולנדיות. האימהות מתייצבות לתמונה. הרקע ירוק. הן שרות “רק בגלל הרוח” ונשענות זו על זו. “כמה מים יש פה בהולנד”, אומרת טלי בן־ישי, “אצלנו הארץ קטנה לרוחב, אבל גדולה לגובה. פה אין אור מהחלונות”.
עוד אנחנו מדברות ומגיעה הודעת טקסט מבעלה, הרב יהודה בן־ישי: “האור עולה על ירושלים וליבי שש על שהצטרפת לחבורה טובה שהמשותף בה הוא האור, המאיר בכל העולמות”. הרהור חולף, על ההבדל בין הנשים החילוניות והדתיות בקבוצה, האומנם אמונה היא משענת חזקה כל כך.
דליה חוברה, אמא של אודליה מהפיגוע במועדון הסטייג’, מספרת לי שפתחה קבוצת תמיכה לאימהות שכולות, בסיוע עיריית ירושלים. תשע נשים, שמדברות על הכל. אודליה היתה בתה היחידה.
אנחנו על השבילים בין הטחנות. יש רוח קפואה, והמדריך מסביר משהו על גבינות הולנדיות. “אני פה בשבילךְ!” אומרת לאה זינו, מביטה למעלה, “אני מנסה לקחת את ההנאה ולהעביר אותה למעלה, לדקלה שלי”.
היא גננת. חזרה מייד לעבודה. “לא משנה כמה בכיתי אתמול בלילה באמבטיה, כמה רע היה לי, כמה קילו מסיכות אני צריכה – אני נכנסת לגן ועושה סוויץ’. בגן שלי לומדים ילדים שנולדו לחברות של דקלה. לא קל להישאר באותה שכונה. ההילה של השכול הולכת איתנו, המבטים. כולם הכירו אותה. עכשיו אנחנו מנסים לעבור דירה, להשתקם. 12 שנים אחרי”.
* * *
אמסטרדם. בית הכנסת הספרדי־פורטוגזי העתיק, בן 340 שנה, צף על המים. ארון הקודש עצום בגודלו. ידי האימהות נשלחות אל הצוואר, ממששות את התליונים והשרשראות. תפילות נאמרות בלב. “אני חייבת לומר משהו”, נעמדת מרים פרץ. “בראש השנה, כשארון הקודש פתוח, אנחנו הספרדים שרים פיוט על עקידת יצחק. כולנו עקדנו את ילדינו. בתורה לא מסופר איך שרה מגיבה לעקידה, והפיוט הזה משלים את הצד של האמא: ‘שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנה אבקש לה מנחם, אנה?'”
“זה כאילו נכתב עלינו”, אומרת שושי ריאחי, “כשרק מתחילים לשיר את זה בתפילה, אני מתחילה לבכות”.
בשירותים של בית הכנסת אני מוצאת את דינה קיט. היא מנהלת המשרד של עמותת “משפחה אחת”, בהתנדבות מלאה, והיא אם שכולה פעמיים. עד הרגע הזה בטיול, דינה מילאה אותי בתקווה שיש לזה מזור. שיש מי שהחלימה. מלאת כוח ושמחה היא ריכזה סביבה את הנשים. עכשיו היא מתפרקת על רצפת השירותים, בוכה בקול, מסרבת לקום.
ישראל של דינה חלה בסרטן בגיל 13 וחצי. אחרי ייסורים קשים הוא נפטר בגיל 16, לנגד עיניה של דינה. תשע שנים אחר כך נהרג אופיר, חייל בפלחה”ן גבעתי. שניהם מתו בערב שבת. “בית כנסת”, תגיד לי אחר כך, “זה הבר מצווה של ישראל. בית כנסת זה הרגע שבאו להודיע לבעלי על אופיר, הוציאו אותו מתפילת ערבית של ערב שבת. עד היום אני מתפלאת עליו שהוא עוד יכול ללכת לבית כנסת. אני לא נכנסתי לבית כנסת מאז. ופתאום אני מול ארון קודש, במקום כל כך רחוק”.
מול בית הכנסת רחבה גדולה, ועליה אבני חצץ קטנות. זו הרחבה שבה רוכזו יהודי הולנד לפני שהועלו לרכבות המוות בשואה. כאן ספרו אותם, רשמו. העמידו אותם בשורות. בקור. וכאן הולכות נשים ישראליות בצעדים שקטים. הגורל היהודי מהפך בבטן. התחננתי שלא יהא חלקי עימן, וכבר אני חלק מהן; עם אחד.
“אני שונאת את יום שישי”, אומרת דינה. “אני מבשלת לשבת ומדברת איתם. שלוש דקות לפני שאופיר נהרג דיברתי איתו. הוא תיאר לי את חוף הים היפה בדוגית, בצפון הרצועה. חשבתי שחבל שהוא במדים ולא בבגד ים. בשמונה בערב היתה דפיקה בדלת. בעלי היה בבית הכנסת והייתי לבד בבית. ראיתי מולי שלושה חיילים וצעקתי שכבר יש לי ילד אחד מת, שילכו. מאז, אם אני לבד בבית, דפיקה בדלת זו דפיקה בלב.
“כשישראל נפטר חזרנו הביתה לבד. היינו מפורקים, ולא היה אף אחד שייתן כתף. הפסדנו במלחמה מול הסרטן. כשאופיר נהרג עטפו אותנו. אין נחמות, אבל הוא מת במדים. היה שיגיד, הבן שלכם לא נפל לחינם.
“לאבד שניים זה לקרוס. בשבעה של אופיר ירדתי שמונה קילו. נמחקתי. אחרי חודשיים ניסיתי להתאבד. עד שהבן שלי, היחיד שנשאר, אמר לי ‘אמא, אל תהיי אגואיסטית. את איבדת שני בנים ואני איבדתי שני אחים'”.
היא התחילה להתנדב ב”משפחה אחת”. עשר שנים היא שם, מהבוקר עד הלילה. אחראית על החוגים והפעילויות. “את המילה ‘נתן’ קוראים משני הצדדים. אני מקבלת לא פחות מאשר נותנת. גיליתי בתוכי כוחות, מצאתי משמעות לחיים. הבנתי שכל עוד אנחנו חיים, גם הילדים שלנו יחיו. אבל זה לא קל. אחרי כל שמחה במשפחה המורחבת אני צריכה שבועיים להתאושש”.
* * *
לסילבי מורנו, אמו של קצין סיירת מטכ”ל עמנואל מורנו, יש חיוך אמיתי על השפתיים. אני תוהה מתי היא מרשה לעצמה ליפול. “רק כשאני לבד במקלחת”, היא עונה בשקט. “בשום מקום אחר לא. גם לא כאן, בין נשים שמבינות אותי. מה שמשותף לנו זה שהילדים שלנו הם קורבנות, שחיפו על האפשרות של האחרים לחיות. בין שזה טרור ובין שזה חייל שנפל, שילמנו מחיר כדי להיות יהודים בארץ ישראל. הדבר הכי גדול שקרה לנו בחיים, לכולנו, הוא הכי לא מובן. ביום שאני אבין מה קרה, אני אתמוטט”.
המבוגרת ביותר בקבוצה היא רחל דבש, בת 76. יש לה נינה בת חודשיים. שניים מבין ארבעת ילדיה – אינם. אילן נרצח ב־97′ בפיגוע פלילי, כטעות בזיהוי. אחרי חמש שנים נרצחה לבנת, בפיגוע בקפה מומנט. “אני בכאב מתמיד. הזמן לא מרפא. עברתי סרטן. היו זמנים שרק היו אומרים את השם שלי, הייתי מתחילה לבכות. הלסת שלי לא יכלה להתרומם לחיוך. כשחייכתי בפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים, הלחיים הפנימיות שלי נחתכו, היו לי דימומים.
“כשלבנת נרצחה איבדתי סיבה לחיות. הגעתי ל’משפחה אחת’ ופגשתי הורים שכולים שרוקדים. זה היה פלא בעיניי. אני לא יכולתי לקרב כף אל כף, למחוא כפיים. לאט לאט נכנסתי למעגל החיים. החברות שלי, שלא מכאן, לא מבינות איך אני יכולה לצחוק. כאן, לב מבין לב. הרמוניה של עצב, שהיא תרופה למכה שספגנו כולנו”.
סיור ברחובות אמסטרדם. הן כמעט לא עוצרות בחנויות המזכרות. לידי חיה רונד, אמא של ארז, שנרצח בפיגוע ירי בגיל 18. “ארז איתי כל הזמן. אני קמה איתו בבוקר והולכת איתו לישון. הוא איתי במטבח ואיתי תחת החופה של הבת שלי. בחרתי לחיות, ובחרתי לחיות אותו. אחרת לא הייתי חיה. גם החיבוק מהחברים שלו עוזר. נרצח לי ילד אחד ונולדו לי חמישים ילדים”.
מוזיאון אנה פרנק. הנשים מהלכות בחדרי הבית שבו הסתתרה הילדה היהודייה, ממששות את הקירות. נילי חפצדי מספרת לי על הבית שלה: אתר הנצחה לניר שלה, בן הזקונים, שנהרג בפיגוע המשולש במדרחוב בן יהודה.
“ליד שולחן האוכל יש פינה עם תמונה גדולה של ניר. את החדר שלו הפכתי לחדר הנצחה בצבעים שאהב, צהוב־שחור. חדר השינה שלי הוא מוזיאון לניר. איפה שאני מסובבת את הראש, אני רואה אותו. אנשים אומרים שאני חיה בתוך מצבה. הוא איתי בתיק. כל בוקר אני נכנסת לחדר שלו, מנשקת את כל התמונות. כל לילה אני נכנסת ואומרת לו לילה טוב. כל מלון שאני נוסעת אליו, אני קודם כל מניחה את התמונה שלו על השידה.
“הוא היה יפה תואר ויפה נפש. אני מדברת עליו הרבה, ולא בכל מקום זה אפשרי. כאן, זה לא מפריע לאף אחד. את רואה אותי עכשיו עם עליונית חומה, וזה חריג, כבר 12 שנים אני רק בשחור. ירדתי במשקל, מ־78 ל־49. עשר שנים לא הכנסתי לפה לחם. היתה לי מחשבה שאם אני אתנזר ממשהו, אולי אלוהים יחזיר את ניר והוא ייכנס בדלת.
“בכל יום חמישי אני הולכת אליו, להר הרצל, מגיעה עם פרחים צהובים, יושבת ומספרת לו הכל. ובכל יום חמישי יש פרפר צהוב שמגיע, מסתובב סביבי. זה ניר שאומר לי, אמא, אני איתך”.
* * *
ברוז’, בלגיה. “ונציה של הצפון”. צריחי טירות עתיקים, סמטאות מרוצפות אבן, חנויות שוקולד קטנות. אני שואפת את היופי לתוכי, אוצרת אותו, מצלמת כדי להראות לילדים: הנה מבצר שנראה בדיוק כמו בפליימוביל. מדמיינת איך אחזור לכאן שוב, אל תעלות המים הנושקות לבתים, עם ילדיי.
אנשים חולפים על פנינו ברחובות הצרים, עטופים במעילים. הבלגים האלה לא יודעים מי הן, וגם לו ידעו, לא היו מבינים. האם אנחנו יודעים? כמה כולנו חייבים להן, כמה אנחנו קטנים לעומתן.
באוטובוס הן שרות את אחד השירים העצובים ביותר שנכתבו בשפה העברית. “בואי אמא”.
“כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את / בואי אמא, בואי אמא, בואי שבי איתי מעט / בעצים מכה הרוח, וידייך כה חמות / אל תלכי, ספרי לי אמא, איך באים החלומות / לא, איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל / בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל”.