ד“ר סטיב ג‘קסון היה הרופא שהציל את חייו של סג“מ אהרן קרוב, הפצוע הקשה ביותר במבצע ‘עופרת יצוקה‘. רעייתו, יצחקה ג‘קסון, הבינה שלא די בכך, ושכנעה את קרוב שהוא חייב להתחיל לרוץ. עכשיו החייל שכמעט איש לא האמין שיחיה, עומד להמריא למרתון ניו־יורק, לרוץ 42,195 מטרים, ועל הדרך לעזור לעוד כמה אנשים טובים שסייעו לו.

נתחיל דווקא מקו הסיום. ביום ראשון בעוד שבועיים ירוץ אהרן קרוב, הפצוע הקשה ביותר במבצע ‘עופרת יצוקה‘, את מרתון ניו־יורק. הצעיר שיצא לעזה יום למחרת חתונתו וריגש מדינה שלמה כשהתגבר על פציעה אנושה, יגמא במו־רגליו 42 קילומטרים ו־ 195 מטרים. באותו מסלול תרוץ גם מי שדחפה אותו לאתגר הזה – יצחקה ג‘קסון, עורכת דין, מרתוניסטית ורעייתו של ד“ר סטיב ג‘קסון, הרופא שהציל את חייו. הסיפור המופלא הזה מתחיל ביום שלישי, 13 בינואר 2009 , בעיצומו של מבצע ‘עופרת יצוקה‘. בשעת בוקר מוקדמת מאוד מקבל ד“ר ג‘קסון, נוירוכירורג בכיר בבית החולים בילינסון ורופא מוטס ביחידת החילוץ של חיל האוויר, שיחת טלפון בהולה שבה נמסר לו כי פצוע ראש במצב אנוש נחת בבית החולים. ג‘קסון יוצא מיד לדרך. תוך לבישת מדי חדר הניתוח, הוא מתעדכן בפרטים. הפצוע, מדווחים לו, הוא חייל שלחם בעזה, וכעת מורדם ומונשם. הוא סובל מפגיעה רב־מערכתית: יותר מ־ 500 רסיסים בגוף, פציעה אנושה במוח ופגיעת פנים קשה. החלק שנפגע באופן החריף ביותר הוא צדו השמאלי והדומיננטי של הראש, זה שאחראי על המוטוריקה והדיבור. ג‘קסון, מנתח מנוסה שמאחוריו אלפי ניתוחים, ניגש אל המלאכה בחרדת קודש. הוא יודע שחייו של הבחור בידיו, ושסטייה של מילימטרים ספורים עלולה להביא לאובדן יכולות חיוניות אצל הבחור הצעיר, אם זה ישרוד בכלל את הפציעה. תוך כדי הניתוח הוא שומע פרטים נוספים על הפצוע. שמו הוא אהרן קרוב, תושב קדומים בן 21 , קצין בדרגת סג“מ שהצטרף ללחימה למחרת חופתו. “התחושה הייתה נוראית“, משחזר ד“ר ג‘קסון. “אתה רואה בחור צעיר, פצוע אנוש, ומרגיש אחריות עצומה. אתה רוצה לעזור כמה שיותר לגיבור ישראל, אדם שהיה מוכן להקריב הכול למען המדינה. ואתה מנסה לגייס את כל כוחות הנפש שיש לך, לתת מעצמך 150 אחוז כדי לנסות ולהציל אותו. “אהרן היה עלול שלא לצאת מהפציעה הזאת, להישאר צמח, או להתחיל את החיים משותק ובלי יכולת דיבור. כל הנתונים היו לרעתו. לנתח אותו זה דבר אחד, אבל לדעת איזה נזק ייגרם כתוצאה מהפציעה ומהניתוח עצמו, זה בר היה דבר אחר“.

ביממה הקריטית של חייו שהה קרוב למעלה מ־ 12 שעות בחדר הניתוחים. בתום ניתוח מורכב ומסובך, שבמהלכו נאלץ להוציא חלק מן הגולגולת של הפצוע, ניגש ד“ר ג‘קסון אל משפחתו הכאובה של הקצין הצעיר כדי לעדכן אותה. “אמרתי להם שהמצב קשה, ושעשינו כל מה שיכולנו“, הוא מספר. צביה, הכלה הצעירה, לא חדלה מלבכות, וג‘קסון חיזק אותה ואמר: “אל תדאגי, אני עוד אהיה המוהל בברית של הבן שלכם“. מנהל בית החולים ד“ר בעז תדמור, שעמד לצדו באותה שעה, תהה אחר כך בפני ד“ר ג‘קסון איך הוא אומר דבר כזה לרעייתו של פצוע במצב כה קשה. אלא שנגד כל הסיכויים, הרופא־המוהל קיים לבסוף את הבטחתו. ההחלמה של אהרן קרוב הוגדרה כנס. שלושה שבועות לאחר שהרופאים נלחמו להציל את חייו, הוא כבר עזב את בית החולים בילינסון ועבר לשיקום. ג‘קסון נפרד ממנו בהצדעה ואמר: “אני רוצה לאחל לך שתמשיך ללכת מחיל אל חיל. אנחנו נמשיך להיות בקשר“. ואכן, הקשר נשמר. ד“ר ג‘קסון היה זה שביצע חמישה מתוך עשרת הניתוחים שעבר החייל הפצוע במסגרת השיקום הארוך, ו“לא התחלנו ניתוח בלי דבר תורה ותמונה למזכרת“, מספר קרוב. כיום הוא מתפקד בצורה מלאה, ובימים אלה החל את שנת הלימודים השנייה שלו כסטודנט באוניברסיטת אריאל. לפני
כשלוש שנים וחצי נולדה בתו הודיה, ושנה אחר כך הוזמן ד“ר ג‘קסון למול את עמיצור, ילדם השני של צביה ואהרן. עין לא נשארה יבשה באותו מעמד. “הקשר ביני לבין אהרן הוא הרבה מעבר לקשר של רופא־מטופל“, אומר ג‘קסון. “זו חברות עם עבותות של אהבה. קשר של רעים לקרב. גם אני איש צבא בעברי, והתחושה היא ששנינו היינו שותפים לקרב קשה. אהרן היה הכוח הלוחם, ואני הכוח המסייע. בסופו של דבר, לכל אדם שטיפלתי בו יש סיפור משלו, אבל הסיפור הזה הוא יוצא דופן. אדם שיצא להגנת עמו, ושבכוח הרצון האדיר שלו נלחם על חייו ושיקם אותם. על הבסיס של סיפורים כאלו נעשים סרטים“. טיפול זול ויעיל הסרט של קרוב קיבל תפנית נוספת עם כניסתה של יצחקה ג‘קסון לעלילה. לפני שבעה חודשים הוזמן קרוב להרצות יחד עם סטיב ג‘קסון על סיפור השיקום שלו, במסגרת ערב של עמותת ‘משפחה אחת‘, המסייעת, לנפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם ולמשפחות שכולות. ההרצאה התקיימה ברעננה, לא רחוק מביתו של ד“ר ג‘קסון. רעייתו יצחקה, שנמנעת בדרך כלל מלהשתתף באירועים מעין אלו, הגיעה הפעם ואפילו הביאה את ילדיה. “כשאהרן נכנס, הייתי מאוד מופתעת מהמראה שלו“, היא מספרת. “הוא עלה במשקל ונראה חסר אנרגיה. זה לא היה אהרן שהכרתי מהתקשורת ולא הבחור מהסיפורים של סטיב“. למרות הגבול שהיא מציבה בין עבודתו של בעלה לחייהם הפרטיים, יצחקה החליטה באותו הערב להתקשר לקרוב. “דיברתי איתו, שאלתי מה נשמע, וקיבלתי נאום שלם של ‘אני לא יודע, אני משתדל, אני מנסה לרזות וזה לא הולך‘. אמרתי לו, ‘אתה הילד של מדינת ישראל. אין בית בישראל שלא נכנסת לתוכו, אבל כמה שעשית עד עכשיו וכל השיקום הנפלא הזה היה פיזי. אתה צריך לעשות משהו גם לנשמה שלך‘“.

יצחקה, שמקדישה שעות רבות לאימוני ריצה, פרסה באוזני קרוב את משנתה על מהות הריצה ועל הכוח שתיתן לו להמשך שיקומו. “ריצה היא סוג של טיפול זול ויעיל“, היא אומרת לנו. “הסברתי לו שכל אימון הוא מלחמה קטנה שבסופה הרץ מנצח, ובאותם רגעים אין מאושר ממנו. מעבר לכך, אמרתי שהריצה יכולה להעניק לו שיפור פיזיולוגי שהוא כל כך מייחל לו“.

יצחקה הציעה לקרוב להצטרף לקבוצה שהכירה, ובה רצים מקצועיים שיוצאים לריצות עם פצועי צה“ל. הוא הבטיח שיבוא, אך לא בא. “אהרן היה צריך להחליט שהוא באמת רוצה, וזה לקח כמה שבועות. לא מספיק לחלום או לדבר על ריצה, צריך להגיע לאימונים ולבצע אותם“. בינתיים היא המשיכה לקוות, ובכל מפגש עדכנה את חברי הקבוצה ש“מחר אהרן מגיע“, אך פעם אחר פעם נחלה אכזבה. עד שיום אחד זה קרה. קרוב הגיע, ורץ.

ההתחלה לא הייתה פשוטה. אחרי כמה שבועות של אימונים הוא החל לסבול מכאבי ראש. בהמשך, כשמספר הקילומטרים גדל, הגיעו כאבי הברכיים. אבל עם כל בעיה שעלתה, הוא נועץ ברופאים ובמומחים שבחנו מחדש, העריכו, ואישרו לו להמשיך לרוץ. עם הזמן הפכה בעבורו הריצה ממטלה להנאה. יצחקה, רצה מנוסה שמאחוריה כבר כמה מרתונים, דרבנה אותו להמשיך. הם עברו לאימונים רציניים יותר, מגדילים מפעם לפעם את המרחק והמהירות. בסיום אחד האימונים סיפרה יצחקה לחברים בקבוצה כי היא נוסעת למרתון ניו־יורק, שבו כבר השתתפה לפני שנתיים. בדרך אגב שאלה את קרוב האם ריצה כזו יכולה לבוא בחשבון מבחינתו. “מיד ראיתי את ההתלהבות שלו, אבל לא ידעתי אם הוא מסוגל לעמוד בזה“, היא מספרת. כעבור שבוע התקבלה ההחלטה – יוצאים לניו־יורק, לאחד המירוצים הגדולים והמאתגרים בעולם. מסלול המרתון הזה עובר
בין חמשת רובעי העיר, ומסתיים בסנטרל פארק, שם ממתינים מאות אלפי מעודדים.

“בהתחלה אמרתי לעצמי – מרתון? יצחקה השתגעה?“ מספר קרוב. “אבל אחר כך חשבתי שאםm היא השתגעה, גם אני משוגע. אז יאללה, זזים. עושים את זה“. “מהרגע הראשון הבנתי שיש כאן שני דברים שצריכים לעבוד: השאפתנות של אהרן והיכולות הפיזיות שלו“, אומרת יצחקה. “כוח הרצון שלו יכול אמנם להזיז הרים, אבל פחדתי שהפיזיולוגיה לא תעמוד בזה. נאלצתי לכן להתאים את תוכנית האימונים לנתונים הפיזיים שלו“.

רגעים של ניצחון להגשמת החלום התגייסה שורה של ארגונים ואנשים טובים: מכון וינגייט, שתרם את כל הבדיקות הנדרשות כדי לוודא שקרוב אכן מסוגל לעמוד במעמסה; הפיזיולוגית רותם כהן; ‘טבע קסטל‘ בהרצליה, שתרמה מזון מיוחד; גוהנה ויינברג, דיאטנית ממכון ‘מדיקס‘, שהוצמדה ללוות את התהליך; וגדי זוהר, ממנהלי ‘נייק‘ בישראל, שעזר ברכישת הציוד. אך מעל לכול עמד כוח הרצון של קרוב, והדרייב האינסופי של ג‘קסון.

ארבע פעמים בשבוע הם רצים, ואליהם מצטרפים חברים מקבוצת הריצה ‘ללא גבולות‘. “האנשים המדהימים האלו ליוו אותנו ברוב האימונים, גם בשעות מוקדמות מאוד בבוקר ובתוואי שטח קשים. הם העלו את המוטיבציה והרצון להעז, והשרו עלינו ביטחון“, אומרת יצחקה. “לא קל לרוץ. יש רגעי ניצחון, אבל גם לא מעט רגעי משבר פיזיים ומנטליים. דבר אחד בטוח – בסוף כל ריצה קיים סיפוק אדיר“.

האימונים מתקיימים כאמור בשעות לא שגרתיות. ככל שהמרחק גדל, שעת היקיצה מוקדמת יותר. “בהתחלה היה לי קשה לקום בארבע בבוקר, אבל כשאתה יודע שמחכים לך, אז אתה קם“, מספר קרוב. בחצי השנה האחרונה הוא השיל ממשקלו למעלה מעשרים קילוגרמים. “השאפתנות שלו הובילה אותנו ליעד שרצינו, למרות כל הקשיים. העקשנות והאמונה של שנינו במטרה עזרו לנצח כל אימון“, אומרת ג‘קסון. על הריצה היא מדברת בהתלהבות שמדביקה את שומעיה. בעבורה זו הרבה יותר מסתם פעילות גופנית; מדובר במקור לסיפוק ולהגשמת שאיפות, ונקודת מפנה בדרך לשינוי. “לכל אחד הסיפור שלו, המלחמה שלו, הניצחון שלו. אלו הם סיפורים של עליות ומורדות, תרתי משמע. כל רץ יעיד על עצמו שחייו לפני הריצה ולאחריה אינם אותם חיים. אתה לא חייב להיות רזה ושרירי או להיוולד עם גנטיקה מסוימת כדי לרוץ – כל אחד יכול לרוץ, ואהרן, שהשתקם מפציעה אנושה, הוכיח את זה“.

הקרבה מובנת מאליה ינואר 2009 היה אמור להיות החודש המאושר בחייהם של צביה ואהרן קרוב. הוא היה אז תלמיד ישיבת ההסדר בקרני־שומרון ומפקד מחלקה בצנחנים,
היא בוגרת מדרשה, סטודנטית לעבודה סוציאלית. זוג יפה, שכל החיים לפניו. החתונה נקבעה וההזמנות נשלחו, אך לצד השמחה הפרטית גבר גם המתח: מדי יום דווח על מטחי רקטות ששוגרו מרצועת עזה לעבר ישראל, וברור היה כי העימות הצבאי הולך וקרב.

כבר בשבת חתן, זו שלפני החתונה, הוזעק קרוב אל חייליו. חיל האוויר החל להפציץ בעזה, ובגדודי החי“ר הוכרזה כוננות לקראת אפשרות של כניסה קרקעית
לרצועה. ביום שלישי שוחרר קרוב לביתו, לקראת החתונה שנקבעה ליום חמישי. הידיעה על המבצע הצבאי המתוכנן לא הפרה את שמחת החתונה, וחברי החתן והכלה רקדו עמם במשך שעות ארוכות. מי שנעדר משם היה מפקד הפלוגה של קרוב, שכבר היה בדרכו לחתונה אך התבקש לשוב ליחידתו. עם סיום הערב המאושר, לא ניתנו לזוג הטרי אפילו 12 שעות של חסד. כבר ביום שישי בבוקר חזר קרוב אל חייליו, לשעות אחרונות של אימונים ותדרוך.

השבת כבר נכנסה כשהחתן הטרי הופיע שוב בבית, ובבוקר למחרת כבר שב אל חייליו. כניסת הכוחות הרגליים לעזה נקבעה למוצאי שבת. “כשהמ“פ התקשר אליי ביום שישי בוקר, היה לי ברור שאני מגיע“, אומר קרוב. “צביה ואני בכינו. זה היה קשה, אבל גם היה מובן מאליו לשנינו שאני יוצא לעזה. אני חייל במדינת ישראל, ויש דברים שהם מעבר לצרכיי האישיים. יש לי שלושים־ומשהו חיילים שאני המפקד שלהם, אני אחראי עליהם, ולא יכולתי פשוט להישאר בבית“. צביה תמכה בו באופן מלא. ההקרבה
למען המדינה אינה זרה לה ולמשפחתה: אחיה יואב מרדכי, מפקד חטיבת מילואים, נפצע באורח קשה מאוד במהלך היתקלות עם מחבלי חיזבאללה בדרום לבנון,
והצליח להשתקם רק אחרי מסע ארוך של טיפולים. בלילה שבין שני לשלישי הגיע כוח שהוביל אהרן קרוב לבית בפאתי עזה. הבית, כך התברר, היה ממולכד במטען רב עוצמה, שהופעל כשהחיילים נכנסו אליו.

קרוב ספג פגיעה קשה בראשו. את האירוע עצמו, כמו גם את החודש שבא אחריו, הוא אינו זוכר כלל. בני משפחתו הם שהשלימו בעבורו את התמונה. בשעות ובימים הראשונים לאחר הפגיעה, הרופאים בבית החולים בילינסון לא גילו אופטימיות. הם לא האמינו שישרוד, אבל קרוב הראה כוח לחימה אדיר.

מדי יום הפתיע גופו את הרופאים ביכולתו לשוב לעצמו. מבילינסון הועבר הפצוע לשיקום בתל־השומר, וחודשיים אחרי הפציעה כבר צעד כמה צעדים ראשונים. אחר כך הגיעו המילים הראשונות – “תפוח“, “בננה“ ו“צביה, אני אוהב אותך“. בעקשנות אין קץ הוא השקיע שעות רבות בפיזיותרפיה ובאימונים שהחזירו לו את כושר הדיבור ואת היכולת להזיז בחופשיות את גפיו. לאחר חצי שנה של טיפול, חזר הביתה והמשיך במסגרת של שיקום־יום. מהיכן שאבת את הכוח להילחם בעוצמה כזו?

“מהחינוך שגדלתי עליו במשך כל השנים, מהאמונה, ובעיקר מהתמיכה של צביה ושל המשפחות שלנו“, אומר קרוב. “גם כשאמרו לי ‘אתה לא תצליח ללכת‘, אמרתי שאני ממשיך קדימה, אני יכול לעשות הכול. מהרגע הראשון – שאותו אני לא זוכר, אבל סיפרו לי – צביה עודדה אותי ונתנה לי כוח. גם כשדברים לא הלכו, היא אמרה לי ‘פה נפלנו, אבל אנחנו חייבים להמשיך קדימה‘. ההורים שלי, שיש להם עוד שישה ילדים, עזבו את עבודתם ופשוט ישבו לידי יום ולילה.

התחושה של כולם הייתה שלא מוותרים, שנלחמים“. המראה שלו לאחר הפציעה היה קשה. ילדים נעצו בו מבטים מבועתים, מבוגרים הסיטו את עיניהם. החתן היפה מן התמונות איבד את כל שיניו העליונות, הצד השמאלי של ראשו עוות לחלוטין ואפו נעלם. קרוב אומר שכל זה לא מאוד עניין אותו. “אז מה אם כל השיניים שלי עפו והאף שלי רוסק לחלוטין. העיקר שאני חי. אני מסתכל על מה שיש, לא על מה שאין“. לידת בתו הבכורה, הודיה, הייתה בעבורו חותמת המאשרת שאכן, הוא צלח את התקופה הקשה. “זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. כשהיא נולדה הבנתי שלא רק חזרתי לחיים, אלא שאני ממשיך את החיים גם אחרי הפציעה. וגם כשילד חולה, אני לא נבהל. אני יודע שהוא חי הוא נושם, הוא יהיה בסדר. זה לא זלזול בחיים, אלא מחשבה שגם אם יש קושי בחיים, ממשיכים קדימה“.

כאדם מאמין היו לך הרהורים, שאלות של “למה דווקא אני“?

“מהרגע הראשון היה ברור לי שזה המצב, וצריך להתמודד איתו ולא לשאול שאלות. הן לא יקדמו אותי בכלום. כנראה זה היה צריך לקרות דווקא לי, ולא למישהו אחר“.

פיגוע במקום בת מצווה החיבוק והתמיכה הציבורית שניתנו לקרוב ומשפחתו בעת האשפוז היו יוצאי דופן בעוצמתם. מאות ישראלים הגיעו מכל רחבי הארץ לבית החולים, הציפו
את המשפחה במצרכים ומזון והציעו עזרה. אחרים כתבו מכתבי עידוד ותמיכה, או השתתפו בתפילות לשלומו של הפצוע. אחת הפניות המרגשות ביותר הייתה מצד אישה שהתקשרה אל אביו של אהרן, הרב זאב קרוב, ותחילה רק ביקשה “לתרום משהו“ לפצוע. האב הודה לה ואמר כי בנו זקוק רק לתפילות. ימים ספורים אחר כך היא התייצבה בבית החולים ואמרה כי היא רוצה לתרום לאהרן עור, “כדי שמשהו ממני יהיה בתוכו“.

גם היום זוכה קרוב לחיבוקים בכל ביקור בסופרמרקט. עוברים ושבים מבקשים להצטלם איתו, אומרים לו “אנחנו גאים בך“. “ואני בסך הכול באתי, נלחמתי, נפצעתי“, הוא אומר בצניעות. אחד המניעים העיקריים שלו להתראיין ולהיחשף הוא הרצון לעודד את הגיוס לצה“ל. בשנתיים האחרונות מעביר קרוב הרצאות בפני שמיניסטים ומסביר להם את מה שבעיניו מובן וברור מאליו – הצורך לתת את המקסימום למען העם והמדינה. לא מזמן פגש בבית הספר לקצינים שתי בחורות שנכחו בעבר בהרצאה שלו. הן ניגשו אליו וסיפרו שלפני ששמעו אותו, עשו הכול כדי לא להתגייס. אחת כבר הייתה בהליך של בירור פסיכיאטרי, בניסיון להוציא פטור על סעיף נפשי. בעקבות ההרצאה של קרוב שתיהן החליטו להתגייס, ואפילו המשיכו לקצונה.

מי שליווה את קרוב גם אחרי שסיפורו ירד, מהכותרות, הם אנשי עמותת ‘משפחה אחת‘, המסייעת לנפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם. העמותה הוקמה ב־ 9 באוגוסט 2001 על ידי מרק ושנטל בלזברג מירושלים. באותו היום מלאו 12 לבתם מיכל; באותו היום גם אירע הפיגוע הקטלני במסעדת סבארו בירושלים, שבו נרצחו 15 ישראלים ונפצעו כ־ 140 .

מסיבת בת המצווה של מיכל בוטלה, וכל הכספים שנועדו לאירוע, בתוספת 100 אלף דולר שגייסה המשפחה, נותבו להקמת ארגון שמטרתו סיוע לנפגעי טרור. כיום מפעילה העמותה ארבעה מרכזים ברחבי הארץ, שמלווים 3,550 משפחות של פצועים, הורים שכולים, אלמנים, אלמנות ויתומים, נפגעי הטרור והלחימה ב־ 12 השנים האחרונות.

את משפחת קרוב ליוותה מהיום הראשון נאוה פורמנסקי, רכזת אזור מרכז בעמותה. “באנו אל המשפחה, הצגנו את עצמנו ואמרנו שאנחנו שם לכל דבר שהם צריכים. אם זה לדבר ביחד, לשתוק ביחד או לבכות ביחד“, היא משחזרת. מהר מאוד נוצר קשר טוב בין פורמנסקי לבין סבתו של אהרן, המתגוררת בתל־אביב, והיא ישבה לצדה בבית החולים במשך שעות ארוכות. גם מתנדבים אחרים מהעמותה הקפידו לבקר שם מדי שבוע לכל אורך האשפוז הממושך, תמיד

מביאים איתם משהו לאכול ומילה טובה. מאוחר יותר יזמה ‘משפחה אחת‘ הקמת קבוצת תמיכה לאמהות של פצועים מ‘עופרת יצוקה‘, שבה נטלה חלק גם חיה קרוב, אמו של אהרן.

עד היום, כמעט חמש שנים לאחר הפציעה, נמשך הקשר האמיץ של העמותה עם משפחת קרוב, גם בטיפולים מחזקים וגם במפגשים בבית החם של ‘משפחה אחת‘ ברעננה. לא רק הפצוע המשתקם, גם אשתו צביה נעזרה בעמותה כדי לקבל טיפולים אלטרנטיביים שסייעו לה מאוד. “עם הזמן העזרה הראשונית נעלמת וכל אחד חוזר לשגרת חייו, וזה טבעי“ אומר אהרן. “אבל כשמישהו מלווה אותך ודואג לך גם חמש שנים אחרי שנפצעת, זה נותן לך כוח להמשיך ולהתקדם, כי גם הפציעה נשארת אתך תמיד“.

“אנחנו נכנסים לנישות שאין באפשרותם של הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון להיכנס אליהן“, מסבירה פורמנסקי. “המדינה תומכת, מלווה ומשקמת את נפגעי הטרור, אבל אף אחד מהגופים הממשלתיים לא יכול לבוא כמה פעמים בשבוע לביקור בבית חולים, לשבת ליד הפצועים, לשמוע מה מציק להם ואיך ניתן לעזור למשפחה. אנחנו מסייעים לנפגעים ובני משפחותיהם בסדנאות פסיכולוגיה, ברפלקסולוגיה, בדמיון מודרך, בכל מה שיכול להקל עליהם ולשמח אותם, מתוך מחשבה שהאנשים הללו שילמו את המחיר
היקר ביותר. הרי לא נוכל להשיב להם את חייהם שלפני הפציעה או את יקיריהם שאבדו, אז לפחות ננסה להקל עליהם ככל שניתן“.

“אהרן הוא אחד מתוך אלפי פצועים ש‘משפחה אחת‘ מסייעת להם“, אומר מרק בלזברג, מייסד העמותה. “הוא דוגמה לכושר התאוששות מפתיע. הוא הראה שהכול אפשרי, ושלמרות הסבל המתמשך, ניתן להגשים חלומות שנראים בלתי אפשריים“. לסיים, לא חשוב מתי

כיום קרוב עצמו תורם לעמותה, מבקר פצועים ומעודד את בני משפחותיהם. המטרה שלו ושל יצחקה ג‘קסון ביציאה למרתון תהיה לגייס מיליון שקלים לטובת שיפוץ הבית החם של ‘משפחה אחת‘ ברעננה. הם מתכוונים לעשות זאת באמצעות העלאת המודעות לפעילותה של העמותה, וכן בערב התרמה מיוחד שיתקיים בניו־יורק. כל מי שהדבר נוג ללבו, הם אומרים, מוזמן לסייע ולתרום. גם ההשתתפות הקודמת של יצחקה במרתון נועדה לצורך גיוס תרומות – במקרה ההוא, למען צעיר שנכווה אנושות בכל חלקי גופו ונזקק לשורה של ניתוחים יקרים. הפעם חשבה לרוץ רק כדי לשפר את שיאה האישי, אך לבסוף החליטה להקדיש את הריצה שוב למטרות צדקה. הרעיון של גיוס תרומות ל‘משפחה אחת‘ עלה בראשה אחרי שהזדמנה לביקור בבית העמותה ברעננה, והתחלחלה. “צרם לי מאוד לראות את המבנה הישן. חשבתי שלאנשים היקרים האלו מגיע מקום מרווח יותר, מאורגן יותר, עשיר יותר באפשרויות. היה לי ברור שאת המירוץ צריך להקדיש לעמותה הזו, שכל כך תמכה ועזרה לאהרן ולמשפחתו. רציתי גם שתהיה משמעות למאמץ האדיר שהשקענו באימונים, ואהרן הסכים איתי“.

קבוצת ידידי ‘משפחה אחת‘ בניו־יורק תרוץ עם קרוב וג‘קסון לאורך חלק מהמסלול ותעודד אותם. לטיסה שתצא בשבוע הבא יצטרפו גם חבריהם לריצות הארוכות, ענבל שני־הרשקו והמרתוניסט שלומי ליאון מהנבחרת הייצוגית של אדידס, שהוא גם המנטור האישי של יצחקה. בניו־ יורק יערכו ארבעת הרצים שני אימונים אחרונים, ואז יתייצבו על קו הזינוק.

יצחקה, את לוקחת על עצמך אחריות עצומה. יש מבחינתך חשש שמשהו ישתבש? “ההתמודדות שלי היא לא פשוטה. כאשר אתה רץ לעצמך, יש לך שליטה על דברים שאתה עושה ומתכנן; כשאתה מלווה מישהו אחר, ובמיוחד במקרה כמו של אהרן, כובד האחריות והחשש מורגשים בכל ריצה, ומתגברים כשהאימונים הופכים לממושכים יותר. אני משתדלת מאוד להתייחס לאהרן כרץ רגיל, למרות ההיסטוריה הרפואית שלו ומאות הרסיסים שיש לו בגוף. לפני כל ריצה אני מזכירה לעצמי שבחרנו יעד גבוה מאוד – סיום מרתון ניו־יורק, שנחשב לאחד המרתונים המאתגרים ביותר. אבל, וזה אבל גדול, המטרה היא לסיים את המירוץ, ולא להשיג תוצאה מסוימת, מה שמקל מאוד על המאמץ.

“עשינו הסכם. אמרתי לאהרן, ‘יש לך כבר ניסיון בְּלָמוּת, אל תנסה את זה שוב‘. בסופו של דבר אני מאמינה שבניתי תמיכה מספקת שתלווה אותנו בבטחה, וזאת בעזרת ד“ר שון פורטל והמאמן האישי יורם לבב“.

כשרצים עשרות קילומטרים, כל גרם נוסף שנושא הגוף הוא משמעותי. ובכל זאת, באימוני הריצה האחרונים יצחקה לקחה איתה טלפון, כדורי מלח וחגורת ריצה עם חומר שתייה ייעודי לרצים – הן למקרה שקרוב יחוש ברע, והן כדי לתרגל את המשקל שתישא על גופה במרתון.

בטח לא מעט אנשים אמרו לכם “משוגעים, רדו מהמרתון“.

ג‘קסון: “אני לא חושבת שזה שיגעון. חשוב לי שאהרן יסיים את המירוץ עם חיוך ענק על השפתיים וטעם של עוד. אני מקווה גם שהספורט יהפוך לדרך חיים בעבורו. זו בסופו של דבר המטרה. את השינוי שכל כך ייחל לו, הוא כבר קיבל כבונוס“.

קרוב: “אני רץ בשביל הספורט, בשביל האנרגיה, ובעיקר בשביל להוכיח לעצמי שאני יכול. אם לפני שנתיים כבר יכולתי להגיד שאני אדם רגיל, היום אני רוצה לעשות דברים שהם יותר ממה שעושה האדם הרגיל. הייתי כבר כמעט בעולם הבא, והנה אני רץ מרתון. המטרה שלי היא להראות שלמרות שנפצעתי, אני יכול להגיע לנקודה מאוד גבוהה שרוב האנשים לא מגיעים אליה. כי אם רוצים, הקדוש ברוך הוא נותן כוחות, ורק השמיים הם הגבול. המאמץ הוא אדיר, הריצה מביאה אותי אל קצה גבול היכולת, אבל הידיעה שכל שריר כואב וכל טיפת זיעה תסייע לנפגעים כמוני בדרכם הארוכה לשיקום, מחזקת אותי