פרויקט שכולו זיכרונות ושכול לצד תחושת שחרור, מאגד עשרות סיפורי שכול, כחלק מתהליך שיקום יצירתי.

זה אירע ב־9 באוגוסט 2001 בלב ירושלים. הרחובות היו עמוסים במשפחות, גם המסעדות שמהן עלה קולם של ילדים צוחקים ונהנים מחופשת הקיץ. ב־14:00 הרעיד פיצוץ מחריד את מרכז העיר וכן את המדינה כולה – היה זה הפיגוע במסעדת סבארו, מהקשים שחוותה ישראל. מספר הנרצחים: 19, מתוכם 7 ילדים. מספר הפצועים: 140.

באותו יום ממש, עת זרמו הידיעות על התוצאות המזעזעות של הפיצוץ הקטלני, חגגה מיכל בלזברג את יום הולדתה ה־12, אך הפיגוע גרם לה לשנות את התוכניות. את מסיבת בת המצווה עם בנות כיתתה היא החליפה בביקור הפצועים, שלהם חילקה מתנות. מיכל לא הסתפקה בכך, ויחד עם הוריה, שנטל ומרק, ובאמצעות חברים וקרובים, הם גייסו סכום מכובד של 100 אלף דולר. היה זה למעשה הצעד הראשון להקמת עמותת “משפחה אחת” – מקום מפלט לבני משפחות נפגעות טרור, המלווה אותם מהרגע הראשון שבו איבדו בן משפחה.
היקף התרומות שגייסה העמותה, מאז ועד היום, עומד על כ־35 מיליון דולר (רוב התרומות מגיעות מחו”ל). מאז יומה הראשון העמותה הפעילה כ־3,550 תוכניות שיקום אישיות, גייסה כ־500 מתנדבים למשימות השונות, העמידה לרשות משפחות הנפגעים 37 אנשי צוות מומחים ואף הקימה שלושה מרכזי סיוע ארציים.

כל מי שמוגדר כנפגע טרור החל משנת 2000, דלת העמותה פתוחה בפניו, ואין זה משנה אם נפגע כאזרח מפיגוע או כחייל במהלך פעילות מבצעית. את אינסוף האהבה ש”משפחה אחת” מרעיפה על נפגעי הטרור היא עושה בדרכים מגוונות: מפגשים, חוגים, תרפיות, קבוצות טיפול וגם אוזן קשבת לצרכים קטנים ונדרשים.

כך, לדוגמה, רכשה מכשיר שמיעה חדש לאישה מהדרום שהתרוצצה בבית החולים בשעה שבעלה הפצוע נכנס ויוצא מחדר הניתוח, כשהיא חסרת אונים, עם מכשיר מקולקל. זו פעולה שנראית מאוד בסיסית, אבל היא עשתה את ההבדל ברגע טראומתי מאוד. וזאת המטרה הברורה של העמותה: להקל ולסייע, להשלים ככל האפשר את החלל שנוצר עקב מקרי המוות והפציעות. גם כשקשיי הביורוקרטיה ניצבים לפני הקורבנות, העמותה מתייצבת לצידם, וכמובן בימים הקשים של האזכרות ופעולות ההנצחה.

אחת התובנות שאליהן הגיעה “משפחה אחת” הסתתרה למעשה בשמה של העמותה. קורבנות הטרור, לצערנו, הופכים שייכים לאותה משפחה מרגע הפיגוע. שותפות גורל זו הביאה את העמותה לפעול לחיבור בין הנפגעים, כדרך נכונה להתמודדות עם הטראומה. “להיות ליד מישהו שחווה את החוויה שלהם ושמבין אותם, נותן להם כוח ועוזר להם להתמודד – הכוח הזה הוא מדהים”, משתפת לינה אילן, מנהלת התחום הטיפולי בעמותה. “כולם בקבוצה מבינים מה המשמעות של להגיע לבית הספר, לכיתה, ולדעת שאתה היחיד שאמא לא תכין לו סנדוויץ’, או של הידיעה שאין מי שייקח אותך אחר הצהריים לחוג”, היא מוסיפה.

יראת אמיתי (23), שאיבדה בגיל 10 את אמה, מרים אמיתי, בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום בשנת 2000, מחזקת את הדברים. יחד עם משפחתה היא יצאה לנופש משפחות של העמותה, ומאז היא חלק משמעותי ובלתי נפרד מחייה. “‘משפחה אחת” בשבילי זה שקט. מקום שבו כל ההגנות והחומות שבניתי סביבי יכולות לרדת. מקום שבו כולם כמוני, כולם שבורים ופצועים – ומהם אני מקבלת חיבוק גדול וחזק, שמבין את הגעגוע ומרגיש את הכמיהה”, מתארת יראת.

גם בעיניה של נוי אילן (18), שאיבדה בגיל 7 שמונה מבני משפחתה, ובהם שני אחיה, בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים בשנת 2002, העמותה היא גלגל הצלה. “כשנה אחרי הפיגוע הצטרפתי ל’משפחה אחת”, שהיא בשבילי חיבוק. אתה יודע שתמיד יש מישהו שיקשיב לך, יהיה שם בשבילך, יבין אותך. אתה אף פעם לא לבד”.

מעבר להרגשת השייכות ושותפות הגורל, עזרו לנוי בעמותה להתמודד בצורה ממשית עם הטרגדיה. “לפני שהגעתי לעמותה לא דיברתי בכלל על המקרה. לקחו אותי כל הזמן לפסיכולוגים ואילצו אותי לדבר. בעמותה מצאתי את המקום שלי. אני תמיד אומרת שאילו לא הייתי מכירה את העמותה הזו, אז הייתי ילדה שונה לגמרי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה”.
כשהקולות נחלשים

הפנים המוכרות ביותר בעמותה הם אלה של נאוה פורמנסקי, רכזת אזור המרכז יותר מ־11 שנים. כ־400 משפחות חברות בעמותה באזור זה, המתפרס מנתניה ועד לראשון לציון. המוקד הוא בבית העמותה ברעננה, בית פרטי שנותן הכל לבאים בשעריו. נאוה מכירה אישית את כולם, מעורבת בכל מה שקורה בחייהם ועומדת בכל יום ובכל שעה לרשותם. המשפחה הפרטית שלה כבר קיבלה את העובדה שהיום המשפחה המורחבת כוללת מאות אנשים, שאליהם נאוה מתמסרת ומחבקת בכל יום מחדש.

בבית העמותה פגשתי את יהודה פרסי (23), שנפצע קשה מאוד בשירותו הצבאי בעזה כשטיל נ”ט פגע בג’יפ שבו נהג. את יהודה מלווה מיקי פולון, בת ה־18, שהגיעה מאוסטרליה כדי להתנדב בעמותה במסגרת שנת הכשרה. יהודה נפצע בראשו ובעיניו והתעוור, אך על חדוות החיים, המלווה בחיוך המקסים שלו, הוא לא ויתר. “אני מלווה המון נפגעים כבר הרבה שנים”, מספרת נאוה, “לא ראיתי פצוע כל כך קשה, שעדיין שמח, מחייך ומשדר טוב לעצמו ולכל העולם. אני אומרת את זה ליהודה כל יום. הוא אחד ויחיד. לא מקטר ולא כועס – הוא פשוט מדהים”.

אחת המצוקות שנאוה בפרט והעמותה בכלל לא מצאו להן מזור היא ההנצחה והזיכרונות. “ההורים מוצאים את הדרך להנציח, אם זה בבניית גן שעשועים, ספסל עם שם, קניית ספר תורה, כל אחד בדרכו”, מספרת לינה, “אך הילדים כל הזמן מחפשים מקום לביטוי. ההורים, בדרך כלל, לא מערבים את הילדים בהנצחה”.

אחרי שיחות רבות עם בני הנוער והילדים (בגילי 20-7), שאיתם מתבצעת עיקר הפעילות של “משפחה אחת”, הבינו בעמותה שאחד הדברים שהכי מפריעים לצעירים הוא הזיכרון ההולך ומתעמעם של יקיריהם. מכאן צץ רעיון, ובעמותה ביקשו מאחת הנערות לספר את סיפורה ותיעדו אותו בכתב. לינה נזכרת: “ישבנו מתחת לעץ במחנה קיץ בבית ספר שדה חרמון. הנערה פשוט התחילה לעלות זיכרונות וישבנו איתה במשך חמש שעות. אחר כך היא חזרה הרבה פעמים ואמרה עד כמה הוקל לה”.

ההצלחה עם אותה נערה הולידה את הספר “געגוע לחיבוק”, עוד דרך עבור הילדים לעבד את השכול ובמקביל להנציח את אלה שאיבדו. “הילדים שביקשו לשתף סיפורים על החיים עם מי שאיננו, ציינו שחשוב להם שאנשים שאינם מקרב נפגעי השכול יכירו אותם, שיהיו שותפים לתחושותיהם ויבינו שעבורם ההתמודדות עם החלל שנותר היא יומיומית”, מספרת מיכל בלזברג (24), מייסדת העמותה.

הספר הוא אסופה של עשרות זיכרונות, ניסיונות להתמודד עם המרחק והיטשטשות האהובים שאינם. המרחק של השנים מעורר הרבה תסכול ואשמה, כשהזיכרונות והקולות נחלשים. במרכז הספר עומדים הילדים ובני הנוער שמפחדים לשכוח, שזוכרים בעין אחת צוחקת ובעין אחת בוכה. מטרתו לרקום את זיכרונות העבר בהווה, ולבטא את הקשר האישי בין מי ששכל לבין האדם שאינו עוד איתו.

זה בדיוק מה שעבר על אריאל איימס (19), שאיבד את הוריו בפיגוע ירי לפני שלוש שנים. השניים היו בדרך לביתם בבית חגי, כשאיתם עוד שני טרמפיסטים מהמושב. באחד הסיבובים עקף אותם רכב, ומתוכו פתחו המחבלים באש. יצחק וטלי איימס, כוכבה אבן חיים ואבישי שינדלר נהרגו במקום.

את ההתמודדות האמיתית עם האובדן החל אריאל עם העבודה על הספר. “שנה אחרי הפיגוע אחד הרכזים שאל אותי אם אני רוצה להשתתף בתוכנית של כתיבת ספר מתוך זיכרונות של אנשים. עד אז כמעט לא התעסקתי בזיכרון. הייתי עסוק בכל מה שמסביב, כמו מי יגדל את הילדים, וזה לא איפשר לי לחשוב ולהיזכר בהורים”, מספר אריאל.

“שמחתי מאוד על ההזדמנות הזו”, הוא ממשיך, “ישבתי שעות על גבי שעות, הפתעתי את עצמי בכמות הזיכרונות שיש לי – זה אחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי”. מבחינתו, הזיכרונות מההורים הם השלמה עם הפרידה: “הספר והזיכרונות מהם הם ההנצחה הכי טובה שיש לי, אין לי הנצחה אחרת. עכשיו אני מרגיש שיש לי זיכרון מוחשי מהם. לדעתי, אם אתה לא זוכר, אתה גם לא יכול להיפרד”.

נוי מספרת שאצלה המצב דומה ושהזיכרונות של אחיה הם הדרך הטובה ביותר מבחינתה להנציח ולזכור. “לספר על האחים שלי זה להזכיר אותם עוד פעם, זו הנצחה בשבילי. כשישבנו על הכתיבה נזכרתי בהרבה דברים שלא זכרתי לפני, זה ממש עורר אצלי הרבה זיכרונות. הסיפורים הם נטו הזיכרונות שלי, זה מראה שהם היו אנשים שחיו פעם”.
הליצן העצוב

בעיצומו של תהליך העבודה על הספר חשבו בעמותה כיצד אפשר להנגיש את האבל האישי לכלל הציבור בארץ. הרצון היה להחיות את הסיפורים האישיים, ולכן הוחלט לפנות לאמני ישראל ולהציע להם לתרגם את הסיפורים, העדויות והזיכרונות של הילדים לכדי יצירה, שאותה יתרמו. ההיענות מצד האמנים, שחלקם הגיעו ממשפחות שכולות, היתה גדולה, בדומה להזדהותם עם הכאב. חלקם תרמו יצירות שההשראה להן הגיעה מאותם זיכרונות, ואחרים תרמו יצירות מהעבר הקשורות לשכול.
אירוע השקת הספר יתקיים ביום חמישי הקרוב, ולמחרת, במתחם התחנה בתל אביב, תיפתח גם התערוכה לכלל הציבור. “זוהי הזדמנות עבור הציבור הישראלי להיות שותף לתערוכה נדירה וייחודית, ומעבר לכך הזדמנות להעניק חיבוק ולהרעיף חום ואהבה על הילדים, שכל כך מבקשים לפתוח לכולנו צוהר לעולמם. זה עולם עם געגוע וכאב, אבל גם עם צחוק ואהבה”, אומרת מיכל.

אחת היוצרות בתערוכה היא סליה פרפיניאל, שהקשר שלה לעמותה הוא כפול. בשנת 2002, כחצי שנה בלבד אחרי שעלתה עם בנה היחיד ועם בעלה מארגנטינה, נרצח בנה, גסטון, בפיגוע בקניון ערים בכפר סבא. על אף הקושי הגדול והאובדן לא היה להם ספק שהם נשארים בארץ, ליד בנם. “לפני שעלינו דאגנו כל הזמן מהצבא. פחדנו מאוד שגסטון ירצה להתגייס לקרבי”, היא מספרת ומוסיפה: “עם זאת, אחרי הפיגוע לא שאלתי את עצמי לאן הגעתי ואני ממש לא מצטערת שעלינו. לא חשבנו בכלל על לחזור לארגנטינה. הבן שלי פה ואין לנו עוד מדינה”.

כאם שכולה הצטרפה סליה ל”משפחה אחת” וגילתה בה משענת ומפלט. “עזרו לי בעמותה המון, עם לימודים, עם עבודה, עם טיפולים פסיכולוגיים, בכל מה שהייתי צריכה. הם חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. בשבילי הם בעצם הכל. הם הבית שלי, הם יודעים אם אני סובלת, אם אני שמחה, אם אני צריכה משהו – תמיד הם שם בשבילי”.

לפני כמה שנים הציעו לסליה לקחת חלק פעיל בעמותה ולהתנדב, והיא לא היססה לרגע. היא הרגישה מחויבות לעזור לאחרים, בדיוק כפי שזכתה היא לעזרה. אחרי הכל, אותם אנשים עוברים בדיוק את מה שהיא עוברת. באופן טבעי היא העבירה שיעורי אמנות, וכיתתה צמחה מכמה בודדים למשתתפים רבים.

סליה אף עמדה לתרום את אחת מיצירותיה לערב מכירה פומבית, שמטרתו גיוס כספים לעמותה, אך אז שמעה על פרויקט התערוכה ושמחה על ההזדמנות להשתתף בו. את הפסל שבחרה היא יצרה לפני כשנתיים, מתוך תחושת האובדן והכאב הגדול שהיא ובעלה חווים מדי יום מאז מות גסטון. “הפסל הוא ליצן עצוב שמסמל את העובדה שכולם מבחוץ רואים אותנו שמחים ועושים חיים, אך מבפנים אנחנו מרגישים שהכל קרוע. כלפי חוץ, מול אנשים, אנחנו אף פעם לא בוכים, אבל בתוכנו הדמעות לא מפסיקות”.

גם הזמר דוד ד’אור, שאוהב לצייר בשעות הפנאי, הביע את ההזדהות שלו עם האירוע ותרם את אחד מציוריו לתערוכה. “כל מה שקשור לילדים נוגע בלב של כולנו”, הוא אומר ומוסיף, “מזמן כתבתי את ‘תשמור על העולם ילד’, שהפך להיות מעין המנון של ילדים. המשפט הזה חרוט על הרבה מצבות של חיילים שנפלו ושל ילדים שנרצחו בפעולות טרור. בעיקר מעצם היותי אבא, המקום הזה מאוד קרוב לליבי”.